נטו וסלייס לא המציאו את השיטה: הקו הדק שמקשר בין כל הפרשות שמתפוצצות בשוק ההון והסכנות לכספי החוסכים

הפרשות שנחשפות בשנה האחרונה בשוק ההון הישראלי צריכות להדיר שינה מעיניו של כל חוסך לפנסיה. אם חשבתם שלשים את הכסף בגופים מפוקחים אמור להקנות לכם מידה מסויימת של שקט נפשי, מסתבר שהפיקוח מפגר אחרי השוק, בהרבה. איך בעצם הגענו למצב שבו מאות מליונים מכספי הפנסיות מתאדים? בואו למסע בעולם המטורף ששגשג כאן עד תחילת העשור הקודם.

  הפסדי עתק לחוסכים
 

מילת הקסם – השקעות אלטרנטיביות

הריבית האפסית ששררה בשווקים בכלל ובשוק הישראלי בפרט לאורך העשור הקודם, הרגה את התשואות במכשירי החיסכון הסולידיים. הציבור, שחיפש תשואה לכספו, הפנה את ההשקעות לנדל"ן ולמניות, מה שהוביל לעליות מחירי הנדל"ן בעשור הקודם ולתשואות הנאות במדדי המניות. לאט לאט ככל שהעשור התקדם – המשקיעים חיפשו אפיקים נוספים לכספם, ואז החלו לפרוח ההשקעות האלטרנטיביות. מהן אותן השקעות אלטרנטיביות? זהו שם כולל להשקעות אלטרנטיביות בשוק ההון, ובכלל זה מגוון דברים: קריפטו, נדל"ן בחו"ל, קרנות השקעה ועוד. יהלומים וזבל. לא מעט יהלומים, אבל ערימות של זבל.  

אבל סביב ההשקעות האלטרנטיביות התפתחה הילה יוקרתית – תדמית של השקעות אקזוטיות במועדון סגור ליודעי חן, עם מספר מקומות מוגבל.  בפועל ברוב המקרים היה מדובר באשראי שחברים נתנו לחברים שלא הצליחו לקבל אשראי משום גוף "לא אלטרנטיבי". כל זמן שהריבית היתה אפסית – סיפור עוד איכשהו עבד והאשראי התגלגל. כאשר הריבית עלתה והכסף הפך להיות יקר, מצבו הרעוע של האשראי נחשף ביתר שאת, ובקשות פדיון נוכח עליית תשואות באפיקי ההשקעה הסולידיים, הובילו את הקרנות לעצור משיכות עמיתים.  
 

הפרק השני: איך עוקפים את חוק הניצעים?

להשקעות האלטרנטיביות ישנן מספר הגבלות, כך למשל – ישנן השקעות שפתוחות רק למשקיעים כשירים עם הון מאוד גבוה, מתוך הנחה שמשקיעים אלו מתוחכמים יותר ויודעים לאמוד סיכונים, גם מתוך הנחה שאם משקיעים אלו ישקיעו בהשקעה כושלת כזו או אחרת – עדיין יהיה להם די הון והם לא יהפכו לנטל על החברה.

הגבלה נוספת היא חוק הניצעים, החוק אומר שהצעה ללמעלה מ-35 אנשים, מחייבת תשקיף. וההשקעות האלטרנטיביות? אינן רוצות להיות שקופות ומתושקפות, ועל כן יש צורך למצוא פתרון גם להגבלה הזאת.

שוק ההון מתוחכם ויצירתי, נמצא באופן קבוע מספר צעדים לפני הרגולטור, ולכל בעיה הוא מוצא פתרונות למכביר – אפורים יותר ופחות. את חוק הניצעים עקף שוק ההון בדרכים יצירתיות: הקמת תתי קרנות שהוצעו לפחות מ-35 ניצעים, הגדרה כי סוג מסויים של נכסים איננו נכלל תחת הנכסים שמוגדרים כהשקעות, ועוד.   

הפרק השלישי: ה-IRA כמקרה ספציפי

כך, בתוך פריחתו של העולם הזה, פלטפורמת ה-IRA, שהיא פלטפורמה שנועדה סה"כ לאפשר לציבור שמעוניין בכך, לנהל את כספי הפנסיה שלו בעצמו תוך הפחתת עלויות, שימשה לעקוף את המגבלות. הפלטפורמה שמאפשרת גם למשקיעים לא כשירים להשקיע בקרנות, כל זמן שהן מוגדרות כקרנות חוץ (הגדרה מאוד רחבה וחלבית), הפכה להיות דרך המלך להפניית כספי ציבור להשקעה אלטרנטיבית בעייתית מאוד – שכן בעוד שלרגולטור סמכות פיקוח על קופות הגמל בארץ, סמכויות הרגולטור לגבי גופים בחו"ל, נמצאת בסימן שאלה.
 

הפרק הרביעי: כשהמפיצים הופכים להיות גם היצרנים

השוק ראה שהוא פועל באין מפריע, והציבור מסתנוור מההשקעות האלטרנטיביות, על אף שהיכולת שלו לבדוק אותן מאוד מוגבלת, והחל לקבל תיאבון ולנסות לסחוט את הלימון עד תום. כך, גופים שהם מפיצים במהותם, סוכני ביטוח כמו פרופיט של אסף בנאי, נטו, ועוד – הפנו לקוחות לקרנות אלטרנטיב שהם הקימו או שיש להם זיקה אליהם. כלומר בנוסף לדמי ההפצה שהסוכן מקבל מהלקוח, הוא מתוגמל גם דרך דמי ניהול מחברת הקרנות. המפיצים – רוצים להנות מכל העולמות.

ערבוב האינטרסים בין יצרן מוצרים פיננסיים ומפיץ מוצרים פיננסיים פועל לרעת הלקוח. אחת הראיות לכך היא שבקרנות אלו הרוב המכריע של הלקוחות המשקיעים יגיעו מהמפיץ הספציפי הזה, ולא ממפיצים נוספים שיעריכו כי מדובר בהשקעה ראויה ללקוחותיהם.

עד כמה נפוצה בשוק ההון הישראלי התופעה שבה סוכני ביטוח הקימו או היתה להם זיקה למכשירי השקעה אלטרנטיבים? עד היום לא ידוע, אבל כנראה שיותר ממה שהיינו רוצים.  
 

הפרק החמישי: ואז התחלנו להיסחף

והפרק האחרון והעצוב ביותר הוא שכאשר השוק פועל באין מפריע בערבוב אינטרסים עצום, והכסף זורם וקל, הלקוחות לא רק מפסידים בגלל השקעות גרועות שעושות הקרנות האלו שאותו מפיץ שלח אותם לשם, לא תמיד תוך כדי שהם מבינים שהוא זה שגוזר עליהם את הקופון מהצד השני. במצב כזה, כשהשוק נמצא כבר בתוך התחום האפור כהה, קל יותר לעבור את הגבול לגמרי. ואז נוצרות תופעות בעייתיות מאוד כמו שראינו בפרשיות הגדולות האחרונות: כבר לא מדובר רק בהפרת חוק הניצעים, אלא בחשד לעברות כמו תרמית, הלבנת הון, ובפגיעה עמוקה יותר במשקיעים.

כך למשל, בסלייס מדובר באנשים שפיתו אותם להשקעות אלו, תוך ניצול מצוקה פיננסית וצורך במזומן, על ידי הצעת הלוואות. בנוסף בפרשת סלייס גילינו כי היתה התעלמות מרגולציה שנועדה להגן על המשקיעים ב-IRA ולא מאפשרת העברת כספים שמשמשים לקצבת פנסיה בסיסית, להשקעות אלו.

בנטו – וולסת'ון, על פי כתב תביעה שהוגש בפרשה, אמנם הוקמו שותפויות רבות שכל אחת מהן לא הוצעה ליותר מ-35 אנשים, אבל היו שותפויות שנכנסו בנעלי שותפויות אחרות תוך טשטוש גבולות וכיסוי של השקעות בהשקעות אחרות.  
 

הפרק השישי: הרגולטור לא מוצא את הידיים והרגליים

חלק נורא נוסף שמצטרף לסיפור הזה הוא התפקיד של הרגולטור בסיפור. הרי שום דבר לא התרחש פה בהחבא או מתחת לרדאר: הסוכנים שהפכו לפתע להיות יצרנים עשו זאת בראש חוצות, הבעלים של פרופיט אף הנפיק את חברת הקרנות - מגדלור - בבורסה. זה היה חוקי לגמרי. אך הרגולטור שהיה אמור להיות ער לעירבוב האינטרסים הגס והבולט, נתן לסיפור לתפוח ולתפוח, עד שתנאי השוק השתנו ופתאום התגלה שכאשר האינטרסים מתערבבים, הכספים נעלמים, וכמו תמיד – החוסכים משלמים את המחיר.