כמה כסף זה מספיק? מה הסכום שיגרום לכם להפסיק לעבוד?

כסף, עבור רובנו, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, והוא משמש אותנו להשגת צרכים חומריים, רווחה אישית וחופש בחירה. אך האם יש כמות מסוימת של כסף שבה נרגיש כי השגנו את מה שאנו צריכים כדי לחיות את החיים שאנחנו באמת רוצים? 

השאלה הזאת מעוררת דיון פילוסופי וכלכלי רחב. מצד אחד, יש הטוענים שכסף הוא "שורש כל רע", משהו שעלול לשעבד את האדם לחומריות ולרדיפה בלתי פוסקת אחר עוד כסף ועוד נכסים. מצד שני, אחרים רואים בכסף כלי חיוני להשגת חירות אישית, המאפשר חופש בחירה, גישה להזדמנויות, ותחושת רוגע וביטחון וכמובן רווחה. לפי מחקר של דניאל כהנמן ואנגוס דיטון נמצא כי עד לרמת הכנסה של כ-75,000 דולר בשנה (בארה"ב, נכון לזמן המחקר), קיימת עלייה ברווחה הרגשית ובשביעות הרצון מהחיים. מעבר לזה, לפחות לפי המחקר, לכסף כבר אין השפעה על האושר.

 

פילוסופים על כסף ואושר: מהעת העתיקה ועד המרקסיזם

ביוון העתיקה, שאלות הקשורות לעושר ולאושר העסיקו את הפילוסופים הגדולים. סוקרטס עצמו נהג לטעון כי החיים הנכונים אינם תלויים בעושר חומרי, אלא בהתמקדות בנפש ובתבונה. הפילוסוף הסטואי, סנקה, הלך בעקבותיו והדגיש את הצורך להתרכז בחיים הפנימיים והפשוטים. סנקה, למרות היותו עשיר ומשפיע, בחר להתבודד ולהקדיש את זמנו לכתיבה ופילוסופיה, מתוך אמונה כי העושר האמיתי טמון בשלווה נפשית ובחירות פנימית. אפלטון הלך בעקבות סוקרטס וטען כי המדינה האידיאלית אינה בנויה על חלוקה של עושר חומרי, אלא על צדק וידע. לעומתו, אריסטו סבר שעושר הוא אמצעי ולא מטרה. אריסטו האמין כי יש לנסות להשיג את האמצע המוזהב, כלומר לחיות חיים מאוזנים שבהם הכסף מספק את צרכי הקיום, אך אינו מוביל לתשוקה יתרה אחר רכוש.

במהלך העת החדשה, פילוסופים כרנה דקארט ועמנואל קאנט הציעו פרספקטיבות שונות על חומרנות. דקארט, הוגה רציונליסטי, עסק פחות בשאלות חומרניות ויותר בשאלות מטאפיזיות, אך אפשר לראות בהגותו את העדיפות שהוא מעניק לתבונה ולספקנות על פני חיפוש אחר עושר חומרי. קאנט, מצידו, האמין שהמוסר האמיתי טמון בכוונה טובה, ולא במטרה להשיג דברים חומריים. עבור קאנט, השאיפה לחיים טובים קשורה לציות לצו המוסרי הפנימי ולא להישגים חומריים.

קרל מרקס ופרידריך אנגלס הביאו גישה מהפכנית בהסתכלות על כסף בחברה הקפיטליסטית. עבורם, הכסף היה אחד הכלים המרכזיים לשעבוד מעמדי ולחוסר שוויון. מרקס טען כי התשוקה לכסף היא התוצאה של מערכת חברתית מעוותת שבה הון פרטי הופך את בני האדם למנוכרים מהקהילה. מרקס ואנגלס שאפו לחלוקה שוויונית של משאבים, מתוך אמונה שבהינתן המנעות מהתמקדות בעושר פרטי יווצר מכך שוויון חברתי ואושר קולקטיבי.
 

היד הנעלמה מול התכנון הממשלתי

הכלכלן הסקוטי אדם סמית ראה בכסף כלי להשגת רווחה כללית. עבור סמית, התחרות בשוק החופשי והשאיפה לרווח אישי עשויים להוביל לרווחה משותפת לכל החברה, תופעה שהוא כינה "היד הנעלמה". עם זאת, סמית הזהיר מפני הסכנה שבתאווה לרווח ללא גבולות, אשר עלולה להוביל לעיוותים מוסריים וחברתיים.

ג'ון מיינרד קיינס נחשב לאחד ההוגים המשפיעים ביותר בתולדות הכלכלה, והגותו התמקדה בשילוב בין צרכים חומריים לבין צרכים חברתיים ורוחניים. בניגוד לתפיסות שקדמו לו, אשר גרסו שהשוק החופשי יתאזן באופן טבעי ויספק את צרכי החברה, קיינס סבר כי פעמים רבות השוק נכשל ואינו מצליח להבטיח רווחה לכלל האזרחים. במקרים כאלו, תפקידה של המדינה הוא להתערב ולהבטיח שהאוכלוסייה תהנה מרמת חיים נאותה, באמצעות מדיניות כלכלית מתוכננת כמו השקעה ציבורית, הרחבת תקציבים ממשלתיים, והגדלת היצע העבודה.

לפי קיינס, הכסף לא אמור להיות מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לשיפור חיי האנשים. הוא סבר כי השוק החופשי, כשהוא פועל לבדו, אינו לוקח בחשבון צרכים רוחניים וחברתיים של בני האדם, ולכן יש צורך בהתערבות ממשלתית שתדאג לאותם תחומים. קיינס התמקד לא רק ביציבות כלכלית מיידית, אלא גם בחשיבות של תכנון כלכלי לטווח ארוך. הוא האמין שהממשלות צריכות להשקיע במשאבים שמובילים לצמיחה עתידית, כמו חינוך, תשתיות, ובריאות, מה שיוביל לשיפור כולל ברמת החיים ולא רק לרווחים חומריים.

הקשר בין תכנון לטווח ארוך לבין רווחה נפשית וכלכלית מתבטא גם במחקרים פסיכולוגיים מודרניים, כמו ניסוי המרשמלו המפורסם של הפסיכולוג וולטר מישל. בניסוי זה, ילדים קיבלו את הבחירה בין לקבל מרשמלו אחד מיד, או להמתין 15 דקות ולקבל שניים. התוצאות הראו כי הילדים שהיו מסוגלים לדחות סיפוק מיידי נהנו מהצלחה רבה יותר בחיים, כולל מבחינה כלכלית, בהמשך חייהם. הדבר מדגיש את חשיבות היכולת לתכנן לטווח ארוך ולא להיכנע לתאוות מיידיות, מה שתואם את תפיסת קיינס לגבי הצורך בהשקעה בעתיד ובהתמקדות ברווחה כוללת.
 

כלכלנים מודרניים: הקשר בין כסף לאושר

מחקרים עכשוויים מצביעים על כך שהקשר בין כסף לאושר אינו לינארי. סיפורו של וורן באפט, אחד האנשים העשירים בעולם, מדגים זאת היטב. למרות הונו העצום, באפט ידוע באורח חייו הצנוע ובנכונותו לתרום חלק גדול מהונו לצדקה. הוא טוען כי כסף מעבר לנקודה מסוימת אינו מביא לאושר גדול יותר. וזה לא רק באפט, אלא גם כלכלנים ופסיכולוגים חברתיים גילו שכסף תורם לאושר עד לרמה מסוימת, שבה מסופקים צרכים בסיסיים, אך לאחר מכן השפעתו פוחתת. 

במחקר ידוע שנערך על ידי דניאל כהנמן ואנגוס דיטון, נמצא כי מעבר לרמה מסוימת של הכנסה, תוספת כספית אינה מעלה באופן משמעותי את תחושת האושר של האדם. המחקר, שהתבסס על נתונים שנאספו בסקר רחב היקף בארצות הברית בקרב למעלה מ-450,000 אמריקאים, בדק שני סוגים עיקריים של רווחה: רווחה רגשית – התחושות היומיומיות של אדם, כגון שמחה, עצב, מתח או כעס והערכה כללית של החיים – תחושת הסיפוק הכללית של אדם מהחיים.

התוצאות הראו כי עד לרמת הכנסה של כ-75,000 דולר בשנה (בארה"ב, נכון לזמן המחקר), קיימת עלייה ברווחה הרגשית ובשביעות הרצון מהחיים. כלומר, ככל שההכנסה עולה עד לנקודה זו, אנשים חווים יותר ביטחון כלכלי, והתחושות החיוביות שלהם עולות – כנראה כתוצאה מהפחתת לחצים כלכליים. עם זאת, מעבר לרף זה, החוקרים גילו כי תוספת הכנסה כבר לא מעלה באופן משמעותי את האושר היומיומי. כלומר, לאחר שסופקו הצרכים הבסיסיים כמו מגורים, מזון ושירותי בריאות, הכסף הנוסף לא השפיע בצורה מהותית על תחושת האושר או הסיפוק הכללית מהחיים. ברמות הכנסה גבוהות במיוחד, גם שביעות הרצון מהחיים לא השתפרה בצורה ניכרת.

פירמידת הצרכים של מאסלו

הפסיכולוג אברהם מאסלו פיתח בשנות ה-40 של המאה ה-20 את תיאוריית פירמידת הצרכים, שנועדה לתאר את הצרכים הבסיסיים והמורכבים של בני האדם, כאשר אלה מסודרים במדרג היררכי. על פי מאסלו, התנהגות האדם נובעת מהצורך לספק סדרה של צרכים, החל מהצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים ביותר, כמו מזון, מים ומקלט, ועד לצרכים רוחניים יותר כמו מימוש עצמי. הפירמידה מחולקת לחמישה שלבים עיקריים:

1. צרכים פיזיולוגיים – הצרכים הבסיסיים ביותר להישרדות, הכוללים אוכל, שתייה, שינה ומקלט.
2. צרכי ביטחון – לאחר שסופקו הצרכים הפיזיולוגיים, האדם שואף לביטחון אישי, יציבות כלכלית, בריאות והגנה מפני סכנות.
3. צרכים חברתיים – צורך בהשתייכות חברתית, אהבה, חברות וקשרים משפחתיים, שמעניקים תחושת שייכות.
4. צרכי הערכה עצמית – כאן נכללים הערכה אישית, כבוד מהסביבה והישגים אישיים שמעניקים תחושת ערך.
5. מימוש עצמי – השלב הגבוה ביותר, שבו האדם שואף להגשמה אישית ולמימוש הפוטנציאל הפנימי שלו, בין אם בתחומים יצירתיים, חינוכיים, מקצועיים או רוחניים.

החידוש של מאסלו היה ההבנה שהאדם אינו מחפש רק סיפוק חומרי מיידי, אלא מונע גם על ידי צרכים נפשיים עמוקים. הכסף, אם כן, יכול לספק בעיקר את הצרכים הבסיסיים בשלבים הראשונים של הפירמידה – מזון, קורת גג וביטחון כלכלי – אך לאחר שסופקו הצרכים הללו, השאיפות עוברות לרמות גבוהות יותר. מאסלו טען כי האושר האמיתי לא טמון בצבירת כסף או נכסים חומריים, אלא במימוש פוטנציאל אישי, בקשרים חברתיים משמעותיים ובהשגת תחושת ערך והגשמה עצמית.

מחקרים מודרניים מחזקים את גישתו של מאסלו. לדוגמה, ניסויים שבחנו את ההשפעה של פעולות אלטרואיסטיות, כמו מתן טיפים קטנים, מצאו שפעולות של נתינה ושיתוף יכולות לשפר משמעותית את מצב הרוח ואת תחושת הרווחה האישית. כאשר אנשים תורמים למען אחרים, משתתפים בקהילה או מעניקים עזרה לזולת, הם חווים עלייה בתחושת הסיפוק האישי, הרבה מעבר למה שכסף לבדו יכול לספק. תופעה זו תואמת את הטענה של מאסלו, לפיה, ברגע שהצרכים הבסיסיים של הפרט מסופקים, יש לאנשים צורך הולך וגובר בחוויות רגשיות, חברתיות וערכיות.
 

מספיק זה מספיק? תלוי בתרבות

אחת הדרכים להבין את המושג "מספיק" היא דרך השוואה בין תרבויות שונות. בעולם המערבי, במיוחד במדינות הקפיטליסטיות כמו ארצות הברית ומדינות אירופה, לעיתים קרובות ישנה תפיסה שהצלחה ואושר תלויים בעושר חומרי. הכסף נתפס ככלי מרכזי המאפשר לאדם לחוות חופש, עצמאות ויכולת לממש את עצמו. כך, ההגדרה של "מספיק" במערב היא פעמים רבות שוות ערך לרמת חיים גבוהה, הנמדדת ברכוש, הכנסה, ומעמד חברתי. מגמה זו מתבטאת במרדף אחרי מוצרים ושירותים שמסמלים הצלחה חיצונית – בין אם מדובר בבית גדול, מכונית יוקרתית, או חוויות ייחודיות כמו חופשות יוקרה.

לעומת זאת, בתרבויות מזרחיות רבות, כמו הבודהיזם והטאואיזם, ישנה גישה שונה כלפי עושר וכסף. במסורות אלו, החומריות נתפסת לעיתים כמכשול לאושר האמיתי. בבודהיזם, לדוגמה, מאמינים כי הקשר ההדוק לחומר מוביל לסבל, והדרך להגשמה עצמית עוברת בהסתפקות במועט ובשחרור מהשאיפה לעוד ועוד נכסים חומריים. הטאואיזם, גם הוא, מעודד חיים פשוטים והתחברות לטבע ולאיזון פנימי, כשהכסף תופס תפקיד שולי ולא מרכזי.

ההבדלים הללו משקפים את הגישות התרבותיות השונות לגבי מהו "מספיק" – בעוד שבמערב רבים רואים בהשגת עושר חומרי מפתח לאושר, במזרח, ההגשמה והסיפוק נמצאים דווקא בצמצום הצרכים החומריים והפניית תשומת הלב לעולם הפנימי.

 

רעיון ההכנסה הבסיסית האוניברסלית

בתוך הדיון על מהו "מספיק", עולה גם הרעיון של הכנסה בסיסית אוניברסלית (UBI). מדובר במודל שבו כל אזרח מקבל תשלום חודשי קבוע מהממשלה, ללא תנאים מוקדמים, שמיועד לספק את הצרכים הבסיסיים. ניסויים שנעשו ברחבי העולם, בעיקר בפינלנד, קנדה וארה"ב, בחנו האם הכנסה בסיסית יכולה להפחית את תחושת חוסר הביטחון הכלכלי ולשפר את הבריאות הנפשית. ממצאים ראשוניים מצביעים על כך שהבטחת הכנסה בסיסית יכולה להקטין את רמות הלחץ, לשפר את הבריאות הנפשית ולהגביר את תחושת השליטה בחיים.

תוצאות אלו מראות שגם כאשר אנשים מקבלים הכנסה בסיסית המאפשרת להם לספק את הצרכים המיידיים, התחושה של "מספיק" לא נמדדת רק בכסף, אלא גם ביציבות, חופש לעסוק בפעילויות שמספקות משמעות ורווחה נפשית. עם זאת, ישנם גם קולות שמבקרים את המודל הזה, וטוענים שיש לבחון בזהירות את ההשפעות ארוכות הטווח על הכלכלה והחברה.
 

מה המשמעות של "מספיק" עבור כל אדם?

אחד ההיבטים המעניינים במושג "מספיק" הוא הגיוון הרב שבין אנשים שונים. לכל אדם יש תפיסה ייחודית של מה נחשב "מספיק" כדי לחיות חיים מספקים. עבור חלק מהאנשים, מספיק הוא בית צנוע, עבודה בטוחה וביטחון כלכלי שמאפשר לחיות חיים שקטים ורגועים. הם עשויים להרגיש שהדברים הבסיסיים – מזון, מגורים, בריאות ויחסים משפחתיים קרובים – מספקים אותם לחלוטין.

עבור אחרים, "מספיק" יכול להיות הכנסה גבוהה יותר שמאפשרת לא רק ביטחון, אלא גם חופש לעסוק בתחביבים, לנסוע לחו"ל, ולרכוש חוויות יוצאות דופן. עבור אנשים אלו, השאיפה למימוש עצמי היא מרכזית, והם מחפשים לא רק ביטחון אלא גם את ההזדמנות להרחיב את אופקיהם ולהגשים את הפוטנציאל האישי שלהם.
 

האם יש כמות כסף אבסולוטית שיכולה להיחשב "מספיק"?

באופן כללי, נראה כי כסף אכן יכול לקנות אושר, אך רק עד רמה מסוימת. לאחר סיפוק הצרכים הבסיסיים, תוספת הכסף מביאה לאושר מועט יותר, והצורך המשמעותי ביותר הופך להיות בקשרים חברתיים, תחושת משמעות ומימוש עצמי.

כששואלים את השאלה "כמה כסף מספיק לאדם מהשורה כדי להיות חופשי כלכלית?" ישנן נגיעות הן בהיבטים כלכליים טהורים והן בפילוסופיה של מהי חירות כלכלית. התשובה לשאלה זו תלויה בגורמים אישיים רבים, כמו רמת החיים הרצויה, המיקום הגיאוגרפי, צרכים משפחתיים, וכמובן הציפיות לעתיד. ישנם אנשים שירגישו חופשיים כבר עם הון של 5 מיליון שקלים, בעוד אחרים יטענו ש-10 מיליון בקושי מספיקים לתחזוקה של סגנון חיים נוח ובטוח.

באופן כלכלי טהור, אפשר לטעון שאם תיק השקעות מייצר תשואה שנתית ממוצעת של 5%-6%, ההון שלך יכול "לעבוד עבורך". לדוגמה, אם יש לך 10 מיליון שקלים ותשיג תשואה שנתית של 5%, זה יעניק לך הכנסה פסיבית של כ-500 אלף שקלים בשנה. כמובן, גובה הסכום שתוכל למשוך תלוי גם ברמת ההוצאות השוטפת שלך – אם אתה חי בצניעות, אולי 500 אלף בשנה זה מעל ומעבר; אך אם סגנון החיים שלך יקר יותר, או אם יש לך הוצאות גבוהות כמו חינוך פרטי לילדים, הוצאות בריאות, או תחזוקה של נכסים יקרים – ייתכן שתזדקק להון גבוה יותר.

אלא שהסכום הזה מבטיח שיישאר לך כל הזמן את הקרן ואתה ומשפחתך תחיו מהריבית. בפועל, צריך להגדיר סכום כסף שיספיק לך ולמשפחתך לחיות, כשלא אמורה להיות בסוף התקופה קרן. כלומר, הזוג חי עד גיל 120 שנה בלי צורך לעבוד, אפילו נותן לילדים כסף-ירושה, והשאלה כמה כסף הוא צריך כדי לאפשר לו את זה.

במצב כזה, גם 6 מיליון שקל תחת הנחת תשואה של 5%-6%, יכולים להספיק למשפחה עם 2 ילדים למשך 40-50 שנים. המשפחה תהנה מסכום של 420-480  אלף שקל בשנה למשך התקופה הזו.

כאן נכנס ההיבט הפילוסופי: מה המשמעות של "חופש כלכלי"? האם זה לחיות בלי לדאוג לחשבונות יומיומיים? או אולי זה לחיות חיי מותרות ללא מגבלות? כל אדם יפרש את המונח "חופשי" בצורה שונה, ולמרות שהמספרים הם חשובים – השאלה האמיתית היא מה נותן לך שקט נפשי וביטחון לעתיד, וזה מעבר רק לחישובים כלכליים יבשים. עבור רוב הציבור, החיפוש אחר חופש כלכלי כרוך באיזון בין ניהול הכסף לבין ההגדרה האישית של מה זה אומר "לחיות טוב".