טובת העובד, או טובת המעביד?

בסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה נכללה הגדרה, מפורטת למדי, בדבר הכנסתו של אדם תושב ישראל (וכן הכנסתו של תושב חוץ שהופקה או שצמחה בישראל), שמקורה ביחסי עובד מעביד, וזו לשונה:

"השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנה לעובד ממעבידו; תשלומים שניתנו לעובד לכיסוי הוצאותיו, לרבות תשלומים בשל החזקת רכב או טלפון, נסיעות לחוץ לארץ או רכישת ספרות מקצועית או ביגוד, אך למעט תשלומים כאמור המותרים לעובד כהוצאה; שוויו של שימוש ברכב או ברדיו טלפון נייד, שהועמד לרשותו של העובד; והכל - בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף, בין שניתנו לעובד במישרין או בעקיפין או שניתנו לאחר לטובתו".

מבלי שנתיימר לסקור ולהקיף את הפסיקה הפיסקאלית, שנתקבלה ונתאספה במהלך השנים בנושא זה, נוכל לציין כי המבחן הקובע והמהותי ביותר, לעניין חיוב או אי חיוב העובד במס, הינו מבחן טיבה של טובת ההנאה. לאמור; ככל שמדובר בטובת הנאה שבאה לשם נוחות המעביד (וטובת ההנאה האישית שהפיק מכך העובד - אם בכלל - הינה תוצאת לוואי שולית), לא יוטל חיוב במס על העובד. ואולם, כאשר טובת ההנאה האישית שהפיק העובד אמורה להוות חלק מהתמורה הכלכלית המשתלמת לו על ידי המעביד תמורת שירותיו (יהא כינוייה אשר יהיה) - יוטל חיוב במס על שוויה של אותה טובת הנאה.

מבחנים אלו אומצו על ידי בית המשפט העליון לפני שנים רבות בשני פסקי דין מנחים, שנתקבלו עוד לפני "רפורמת בן-שחר" (משנת 1975), ואלו הם:

(*) בע"א 545/59 ("דן" אגודה שיתופית בע"מ נגד פקיד השומה תל אביב 5) בחן בית המשפט העליון את הנוהג דאז, לפיו סיפקה האגודה לחברים הקבועים, על חשבונה, בגדי חורף ובגדי קיץ.

בגדי החורף (מכנסיים ובטלדרס מבד חליפה אפור) היו נתפרים לחברים על ידי חייטים, אחת לשנתיים, ובגדי הקיץ (שתי חולצות ומכנסיים מבד חקי) היו מחולקים לחברים על ידי האגודה. בנוסף לכך קיבלו החברים הקבועים נעליים וכובע. החברים לא היו מחויבים להשתמש בבגדים הללו בלבד במהלך העבודה, ולא נאסר עליהם לעשות בהם שימוש שלא במסגרת העבודה.

בית המשפט העליון קבע פה אחד כי מידת טובת ההנאה הפרטית שהפיקו העובדים מבגדי החורף ומהנעליים הינה מהותית, ולכן יש לחייב במס את שווי ההכנסה "הרעיונית" (לפי עלות הפריטים למעביד), ואילו בגדי הקיץ והכובעים שימשו בעיקר את צרכי המעביד, ואין לחייב את החברים במס בגינם.

(*) בע"א 343/68 (פקיד שומה תל אביב 5 נגד עיריית בת ים) בחן בית המשפט העליון את ההנחה, בשיעור של 50%, שנתנה העירייה לעובדיה, משכר הלימוד שהיה עליהם לשלם (באותה תקופה) בגין ילדיהם הלומדים בבתי הספר התיכוניים. בדעת הרוב, קבע בית המשפט העליון כי יש לראות בהנחה לה זכו עובדי העירייה יתרון כספי, לעומת אזרחים אחרים שלא זכו להיות עובדי העירייה, ועל כן מדובר בטובת הנאה חומרית החייבת במס, המתווספת לשכרם של העובדים.

מאז ועד היום זרמו מים רבים בנהר הירדן, ונוספו לפקודת מס הכנסה הוראות ותקנות פרטניות בנושאים כאלו ואחרים (שווי רכב, שווי ריבית, שווי שימוש ברדיו טלפון נייד, אופציות לעובדים ועוד) אך דומה כי העקרונות שסקרנו הינם שרירים וקיימים.

ההשלכות המעשיות של הקביעות העקרוניות הללו, מכל מקום, אינן כה פשוטות, שכן לא בכל המקרים ניתן להכריע האם טובת העובד האישית הינה שולית, או שהינה משמעותית.

להמחשת הקשיים, נביא להלן שלוש דוגמאות:

1. ארגון כלכלי גדול בחן ומצא כי יחסוך כסף רב אם יכשיר כמה מעובדיו למלא תפקידים חיוניים בארגון (נהגי רכב ציבורי, חשמלאים, תוכניתנים וכיוצ"ב). האם עלויות הלימוד וההכשרה, של העובדים הללו, יחשבו לטובת המעביד או לטובת העובד?

2. מעביד ארצי שמנהל את פעילותו ממשרד מרכזי הממוקם בתל אביב, מקבל לעבודה מנהל מקצועי בכיר, שמקום מגוריו הקבוע הינו באילת. אותו מנהל מחויב להימצא במשרד המרכזי בתל אביב במהלך השבוע, ומשפחתו ממשיכה להתגורר באילת. בנסיבות אלו, מעדיף המעביד לממן למנהל המקצועי דירת מגורים בתל אביב, על מנת שיוכל לבצע את תפקידו כהלכה, ובכל סוף שבוע מממן המעביד למנהל טיסה לאילת ובחזרה. האם עלויות נוספות אלו יחויבו במס, בידי העובד?

3. עובד חיוני סובל ממחלה כרונית, המאלצת אותו "לנצל" את כל ימי המחלה, ואף מעבר לכך. קיימת תרופה יעילה למחלה, שאיננה כלולה בסל הבריאות. המעביד מחליט לממן לעובד את התרופה, מתוך שיקול עסקי מובהק. האם מדובר בטובת העובד, או בטובת המעביד?

עינינו הרואות, כי בחיי המעשה מתעוררות סוגיות מס שונות, שגם מומחי המס יתקשו להשיב עליהן, ויש לקוות כי השכל הישר יגבר.