הבנקים נגד בכר: זה עדיין לא נגמר

החלטות ועדת בכר עברו בשקט. בדיוק כפי שחלק מההחלטות ההיסטוריות שמעבירים פקידי ממשלה, מחוקקים, ושרים, עוברות לעיתים בשקט. התחושה מבחינה תקשורתית היתה שהפעם היה זה השקט שאחרי סערות המילים שהתחוללו כאן בחודשים האחרונים. אבל למעשה המאבק רק מתחיל. לבנקים? להם יש זמן, הם מצרפים לכוחותיהם את בכירי האוצר הפורשים לדורותיהם, את בכירי בנק ישראל על מחלקותיו השונות, הם כאן בכדי להשאר. מסקנות ועדת בכר, שפסקו על קיצוץ השליטה והריכוזיות הלא נגמרות של הבנקים בצורת הפרדת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהם עוד לא פסקו את הסוף למאבק.

השקט התקשורתי הגיע אחרי שאנחנו, אנשי התקשורת, ראינו את מנכ"ל משרד האוצר, ד"ר יוסי בכר, שריכז תחתיו את הועדה שהמליצה את ההמלצות הללו, מסתובב בכמעט כל פורום עסקי בכדי לשכנע ולדבר על חשיבות המסקנות שהתגבשו שם. שר האוצר נתניהו נתן לו גב מלא ועזר לו לדחוף את המסקנות הללו. בועדה הזאת ישבו הבכירים של הכלכלה הישראלית, ונראה היה כי לבנקים כמעט לא היתה תחמושת בטיעונים נגדם. איגוד הבנקים שלף חברות יעוץ אמריקאיות, ורק לקראת סוף הקרב, הצליח להביא את דעתה של קרן המטבע הבינלאומית, כגורם בר משקל שלכאורה התייצב לצידם.

זה נכון שבשבועות האחרונים נתלו הבנקים בהתנגדות של חלק מחברי קרן המטבע העולמית למסקנות ועדת בכר. אולם, ספק אם בקרן המטבע העולמית, שכבודה במקומה מונח, היתה הבנה אמיתית להיסטוריה הכלכלית המסועפת בין הבנקים לכספו של הציבור הישראלי. היסטוריה עם הרבה גומחות לא יעילות, שמהן נשאבו כספי ציבור רבים. היסטוריה עם מערכת יחסים מסועפת, שכן בכירי הבנקים בישראל, זכו להנחות על גבי הנחות מהרשויות הרגולטוריות עם השנים. ההחלטות של ועדת בכר שנולדו, לשם שינוי, לא עקב משבר נזילות או אי יציבות בבנקים, הן חדשה מרעננת. אבל זה לא נגמר.

הבנקים החזיקו עד כה את האפשרות לנהל את קרנות הנאמנות וקופות הגמל של הציבור, ולא איפשרו תחרות אמתית. הציבור היה לקוח שבוי כשביקש לחסוך בקרנות קרנות נאמנות. שוב ושוב מצא את עצמו חוסך בחברות של הבנקים. כך גם בקופות הגמל. נראה כי הייעוץ לא יכול היה להיות לטובת הלקוח. הציבור בחר שוב ושוב בקרנות הבנקים, עד שבא בכר.

המהפיכה של ועדת בכר היא קודם כל הוצאתם של הנכסים הללו מידי הבנקים. זה יקרה אומנם בתוך 3 שנים (לקרנות הנאמנות) ו-4 שנים לקופות הגמל. אבל כרגע מסתמן שזה מה שיקרה. ברגע שהכסף ינוהל בידיים עצמאיות, הוא יהיה אלטרנטיבה תחרותית. ועדת בכר פתחה את הצוהר למצב שבו רוב האשראי לא יהיה מרוכז בידי הבנקים הגדולים. מצב זה הוא זה שיאזן את הענקת האשראי במשק והוא יכול לאפשר יציבות בזמנים שבהם המשק נזקק לה - בעתות משבר.

אין זה סוד כי בשנים האחרונות קפצו הבנקים את ידיהם במתן אשראי. התקופה הרעה שעברה על המשק, הובילה גם למחנק אשראי שפגע, בראש ובראשונה, בעסקים הקטנים. במצבים של משק תחרותי יותר, יש לשער כי תנתן גמישות רבה יותר בהחלטות על מתן אשראי. זאת במידה, ורווחי הבנקים ישחקו בהדרגה, והאפשרות להעלאת עמלות על גבם של משקי הבית, תהיה פחות אטרקטיבית. זה אפשרי למרבה האבסורד במצב תחרותי שבו הבנקים בוחרים להתייעל מבפנים ומפחדים להעלות עמלות על גבי עמלות על גבם של משקי הבית והעסקים הבינוניים והקטנים. מצב שנשמע כאילו התקיים על במאדים או בנוגה, ככל שזה נוגע לאיש תמים מהרחוב הישראלי.

לראייה אפשר להביא את ארה"ב, ששם משבר המניות העצום בשנת 2001, לא הוביל לקריסת בנקים. בארה"ב שבה ישנם אלפי בנקים קטנים, לא התרחשה קריסה רבתי. זאת בשונה ממצב דומה בשנת 1929, שם עם קריסת שווקי המניות, נפלו הבנקים, שעסקו במתן אשראי מאוד נדיבים ולא בטוחים להשקעות בבורסה.

גם בישראל היה משבר בנקים חמור ביותר, משבר ויסות המניות. הממשלה התערבה אז והצילה את הבנקים. היא הלאימה ונותרה 'בעל בית' בחלק מהם. צרה שהיא מנסה 'להפטר' ממנה עד היום. גם אין זה סוד שנגיד בנק ישראל, אמר לפני יותר משנה כי ישנה סכנה לקריסת בנק בינוני בישראל. בשוק פרשו אז את האזהרות לבנק דיסקונט, שהפריש עד אותה תקופה חובות בעייתיים רבים, והיה מצוי בהפסדים מתמשכים. ועוד לא דיברנו על הבנק למסחר, שקרס בימים לא רחוקים בכלל. איזה מן פיקוח וביקורת התנהלו שנתאפשר שם לפקידה אחת לכאורה, להפוך את כל ספרי הבנק לערימת ניירות חסרת ערך? בישראל שנות האלפיים זה היה האפשרי.

הבנקים בישראל ריכוזיים, חלקם מתנהגים בהתנהגות עצלה שהניבה תשואה על ההון שהיתה נמוכה מ-9% במשך רבעונים רבים, הם רוצים לשמור את העצלות והיכולת לנמנם בבטחה בישראל, מבלי להדרש לתחרותיות אמיתית. העמלות שהם גובים מהלקוחות היו דומות מדי במשך השנים, ועדיין הם לא הוכרזו כקרטל. בנוסף לכך, מדיניות האשראי של הבנקים ידעה לעיתים להתנהג בצורה אחידה מאוד.

לדוגמא, כשהיה חשש שהרשויות המקומיות יעדיפו את המשכורות של העובדים על פני תשלום הלוואות לבנקים, עקב חקיקה אוהדת בכנסת, ידעו הבנקים לסגור את הברז, ביחד ובפתאומיות. זה היה ממש לאחרונה. זה הוביל לחקירה ברשות להגבלים העסקיים שעדיין מתנהלת.

את מידת הכח שצברו הבנקים בישראל אפשר להבין מחוזקו של הלובי שלהם, מעוצמת המשרות שהם מציעים ליוצאי הבירוקרטיות הממשלתיות הגדולות, ומהמרחק של הציבור הישראלי מהבנקים הזרים. אנחנו לא גרים במרכז אירופה, שם בתוך שעתיים של נסיעה, אפשר לפגוש בנק ממדינה אחרת. אין זה מפתיע ש הבנקים, ניסו בכל כוחם להתנגד ליישום המסקנות, והשתדלו מאוד אצל בכירי הממשל הישראלי. הם הצליחו לבטל את עניין עמלת ההפצה, והם יוכלו לגבות עמלת הפצה קבועה, אחידה ומפוקחת בשיווק המכשירים הפיננסיים למה שהוגדר כ"תקופת ניסיון של חמש שנים". בישראל לא מנסים, נשארים.

לא אחת מסתבר כי בישראל, אל החלונות הגבוהים יש בנמצא סולמות ארוכים. ולעיתים, החלונות, גם לא גבוהים כל כך. אל נתפלא אם גם הפעם הבנקים יצליחו להמשיך ולהכהות את שיניו של הדוח. לכאורה, הם השיגו את היכולת למכור מוצרי ביטוח ולשווק ללקוחות מגוון רחב יותר של תוכניות פיננסיות. אנחנו הרווחנו שוק הון משוכלל יותר ומערכת תחרותית יותר, בעיקר "בפוטנציה".

אבל למעשה, אם המאבק שלהם יימשך, והם ימשיכו להוריד ולשנות סעיפים, להשיג דחיות, הקלות והיתרים, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו ב"אימפוטנציה". המאבק לא נגמר, ולמרבה הצער, אנחנו תלויים ברצונם של שרי האוצר הבאים, שיעמדו איתנים בפרץ. בהכירנו את המערכת שלנו, רצוי לשים פתקית בכותל. לפחות שם לא גובים עליה עמלה.