משפחה/יישום הלכת השיתוף על חברה משפחתית/עליון

עובדות וטענות: בית המשפט למשפחה קבע כי המבקשת והמשיב חיו כידועים בציבור. לאור זאת, החליט בית המשפט כי ביחס למספר נכסים, ובכללם חברה משפחתית שהיתה בבעלות המשיב, הוכחה כוונת שיתוף, ולפיכך קבע את חלוקתם בהתאם לעקרונות הלכת השיתוף. עולה השאלה האם בפסק הדין של ביהמ"ש למשפחה חויב המשיב לרשום על שם המבקשת חלק ממניות החברה, או שמא חויב לשלם לה את מחצית שווי החברה.

דיון משפטי: כב' הש' א' רובינשטיין: בפסקי דין לא מעטים נדרשו בתי המשפט לבעייתיות שבהעברת בעלות במניות חברה משפחתית לידי בן הזוג. זו ברורה ומדברת בעדה: עסק משפחתי אינו יכול להתנהל בשעה של מריבה אישית גדולה בין בעליו, ושעה שכל אחד מהם מושך את העגלה לכיוונו בדרך ניהולו ובגישתו העסקית. ואכן, הפסיקה הצביעה - מחד גיסא - על הנזקים העלולים להיגרם לחברה המשפחתית כתוצאה מהעברת בעלות במניות, ונקבע כי זיכויו של בן הזוג גם באספקטים הניהוליים של המניה "עלול להביא לשיבוש חמור והרסני של החברה", וכי "זכות לשיתוף בנכסים אינה מקנה זכות לחדור לחברה פרטית, שמתנהלת תוך הרמוניה ושיתוף פעולה בין חבריה ומנהליה" (ה"פ 39/89 ברנוביץ נ' ברנוביץ). במקום אחר התייחס בית המשפט לחשש שרישום המניות על שם בת הזוג "עלול להביא למריבות אין סופיות בהפעלת החברה, ולשיתוק פעולות החברה" (תמ"ש 20644/96 סטריק נ' סטריק). כל אלה דברים נכוחים הם. מאידך גיסא, נזקקו בתי המשפט לנזק העלול להיגרם לאישה מרישום המניות על שמה: "בחברה משפחתית...אין זה רצוי לרשום מחצית מניות ע"ש האשה, שאינה רצויה בה. הדבר גם עלול להביא לכך ששווי זכויות האשה בחברה יורד ערכם כתוצאה מדפוסי התנהגות שינקוט הבעל" (פרשת סטריק). נראה, שמן השיקולים שהוצגו עולה, כי במקרים משפחתיים שכאלה רצוי להימנע מקביעה שיפוטית שיש בה הענקת מניות בעין לבן או לבת הזוג, כי אם זכות לקבלת שווי המניות נכון ליום הפירוד. קביעה זו עולה בקנה אחד גם עם עקרון תום הלב, העומד אף הוא כאחד מבסיסיה של הלכת השיתוף וחופה על המשפט האזרחי כולו. מובן עם זאת, כי על הדברים להיבחן לפי נסיבות החברה, ולא הרי חברה משפחתית שבה בן זוג אחד בלבד והאחר הוא "שותף" פורמלי או נומינלי, ולעתים אף "לא פורמלי" כלל, כהרי חברה שבה שני בני הזוג פעילים, ובמקרה כזה הדברים מורכבים יותר. מן הכלל אל הפרט: במקרה הנדון מדובר בבת זוג שלא היתה שותפה בניהול החברה. יתרה מכך, מחומר הראיות עולה כי הצדדים עצמם התייחסו במהלך השנים מאז מתן פסק הדין בבית המשפט למשפחה אל פסק הדין כאילו הוא מקים חיוב כספי על המשיב לרכוש את מניות המבקשת. לאור זאת יש לקבוע כי המשיב חב למבקשת את מחצית שווי החברה בתוספת פירות כדין (חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961).

הערעור מתקבל המשיב ישא בהוצאות בסך 8,000 ש"ח