נזיקין/החלת כלל הנזק הראייתי על מחדל חקירתי/עליון

עובדות וטענות: בשנת 1991, בעודו נוסע לתומו בעיר ג'נין, נפגע המערער, כך הוא, מירי של קליעי פלסטיק, ע"י חילי צה"ל לעבר מכוניתו. המערער תבע מן המשיבים, החייל לו ייחס את ביצוע הירי ומדינת ישראל, לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. המדינה כפרה בגרסת המערער. בבית המשפט המחוזי התמקד הדיון, בין השאר, בשאלה מהו סוג הקלי שפגע במערער: קליע פלסטיק (הנמצא בשימוש בלעדי של חילי צה"ל) או קליע "רגיל" (שנורה, כך המדינה, ע"י צד ג' כלשהוא). מתברר כי ימים מספר לאחר פגיעתו, התייצב אחיו של המערער (להלן: "האח") במשטרת ג'נין ודיווח על האירוע. האח הביא לתחנת המשטרה את המכונית שבה, לפי הנטען, נסע המערער בעת שנפגע. השוטרים שהיו במקום צילמו את סימני הפגיעה במכונית אולם, בניגוד למקובל במשטרת ישראל ביחס לאירועי ירי, לא נבדקה המכונית על-ידי מומחי המז"פ. לטענת המערער, במחדלה להעביר את המכונית לבדיקתם של מומחי מז"פ הסבה לו המשטרה נזק ראייתי, שדי בגרימתו כדי להעביר לשכמה של המדינה את נטל השכנוע להיעדר אחריותה לפציעתו. בית המשפט המחוזי מצא "הרבה מן האמת" בטענת מומחה המערער, שאילו נערכה בדיקת מז"פ למכונית, ניתן היה לאשש או לסתור את עמדותיהם החלוקות של הצדדים בשאלת זיהוי סוג הקליע שפגע במערער. עם זאת, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את טענת המערער תוך שהוא קובע שלדוקטרינת הנזק הראייתי אין תחולה במקרה הנדון. זאת שכן, תחולת הדוקטרינה מוגבלת למקרה שבו חדל הנתבע מלתעד אירוע שחלה עליו חובה לתעדו, ואין להחילו על מקרה שבו המשטרה לא מיצתה את חקירתה. בהמשך לכך דחה בית המשפט המחוזי אף את התביעה גופה. מכאן הערעור.

דיון משפטי: כב' המ"נ (בדימ') א' מצא: בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, כי מחדלה של המשטרה לבצע את הבדיקות המקובלות הסבה לו נזק ראייתי, שדי בגרימתו כדי להעביר לשכמה של המדינה את נטל השכנוע. זאת משום הנחתו כי לכלל הנזק הראייתי אין תחולה בענייננו. בכך שגה בית המשפט המחוזי. הלכה מיוסדת היא, כי מקום שבו נתבע, גורם ברשלנותו, נזק ראייתי לתובע - כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו - עשוי בית משפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי-נכונה (ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור). הלכה זו, מבוססת בעיקרה על שיקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות. בפסיקת בית-המשפט העליון יושמה ההלכה, עד כה, רק בתביעות שעילתן רשלנות רפואית, ולרוב בהתייחס לאי-עריכתן, חסרונן או אובדנן של רשומות רפואיות. אולם ברי, כי הרציונל שביסודה חל גם בתביעות מסוגים אחרים ואין הצדקה עניינית להגבילה להקשר הרפואי בלבד. בענייננו באי בדיקתם בידי מומחה מז"פ של שרידי הירי במכונית נכשלה המשטרה, במחדל רשלני ובכך שמטה מידי המערער - שביצוע בדיקה כזאת נבצרה מיכולתו - ראיה בעלת פוטנציאל לביסוס טענתו כי נפגע מירי של קליעי פלסטיק. זהו מצב-דברים טיפוסי שבו ראוי להחיל על המקרה את דוקטרינת הנזק הראייתי, במובן זה שנטל השכנוע ביחס לנסיבות האירוע שבמהלכו נפגע המערער, יוטל על המדינה. בנטל זה לא הצליחה המדינה לעמוד. סוף דבר: על המדינה מוטלת חובה לפצות את המערער בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מן הירי. ההליך יוחזר אפוא לבית-המשפט המחוזי לדיון במידת הנזק ובשיעור הפיצויים.

המשיבים ישאו בהוצאות בסך 40,000 ש"ח