פלילי/חובת הדיווח הקבועה בחוק איסור הלבנת הון

עובדות וטענות: המערערים הם תושבי ארצות-הברית ובבעלותם חשבון בבנק הפועלים. בחודש מאי בשנת 2002, תוך תקופה של כשבועיים ימים הפקידו המערערים בחשבון הבנק עשר הפקדות בסכום כולל של כ-400,000$. במועדי ההפקדות ועל-פי שערו היציג של הדולר, היתה כל הפקדה של 40,000 דולרים שווה לסכום הנע בין 193,000 ש"ח לבין 197,000 ש"ח. סעיף 8(1) לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), תשס"א-2001, חייב אותה עת את הבנקים בישראל לדווח לרשות לאיסור הלבנת הון על כל הפקדת מזומנים בחשבון בנק, או משיכה ממנו, בסכום של 200,000 ש"ח ומעלה. הפקדות הכספים עוררו חשד כי המדובר בהפקדות שנועדו למנוע דיווח. לאור זאת ביקשה המדינה לחלט את הכספים שהופקדו בחשבון. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה. מכאן הערעור נשוא הדיון. טענת המערערים היא, כי משלא נמצאה ראיה לכאורה הקושרת את הכספים שהופקדו לעבירה, אין מעשי ההפקדות באים בגדר סעיף 3(ב) לחוק. לשיטתם, חלה הוראת סעיף 3(ב) לחוק אך על רכוש שהוכח כי נובע הוא מעבירה.

דיון משפטי: כב' המ"נ מ' חשין: "פעולה ברכוש" בהוראת סעיף 3(ב) לחוק - לשון: סעיף 3(א) לחוק קובע: "העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (3) (בחוק זה – רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו...דינו מאסר עשר שנים...". ניתן לראות כי בעוד אשר ס"ק (ב) מדבר אך ב"רכוש", הוראת ס"ק (א) נוקטת בדיבור "רכוש אסור" דווקא. מה טעם אפוא השתמש המחוקק פעם במושג "רכוש" ופעם במושג "רכוש אסור" אם לא על מנת להבחין ביניהם? אכן, חזקה על המחוקק היא כי בעשותו שימוש במושג פלוני לא נתכוון למושג אלמוני; וחזקה כפולה ומכופלת היא, שאם באותו סעיף עצמו בחר המחוקק להשתמש בשני מונחים שונים, לא יד המקרה היא. קרי, לשון הסעיף מחייבת כי הרכוש בו מדובר בסעיף הוא רכוש אסור וגם רכוש שלא הוכח כי מקורו בעבירה. "פעולה ברכוש" בהוראת סעיף 3(ב) לחוק - תכלית: חוק איסור הלבנת הון מהווה התמודדות אפקטיבית של מדינת ישראל עם מורכבותן של עבירות הלבנת ההון, המערבות העברות כספים וביצוע עסקאות בין מדינות ברחבי העולם ומחייבות בקרה שוטפת וצמודה ופיקוח מתמיד ועקשני על הפעולות הפיננסיות השונות, תוך קיום שקיפות מלאה. הנחת היסוד של החוק היא כי מלביני ההון פועלים באורח פתלתול וערמומי, וניתן יהא לחשוף את מעלליהם רק אם תוטל חובת דיווח טוטאלית וגורפת על כל פעולה חריגה. חובת דיווח רחבה כזו תעזור לרשויות ולמשטרה להתחקות אחר מקורו של הרכוש. מטעם זה מצא המחוקק לנכון לייחד בסעיף 3(ב) עבירה האוסרת על פגיעה או על שיבושה של חובת הדיווח. על כן, אם נקבל את פירושם של המערערים, לפיה הוראת סעיף 3(ב) חלה אך על רכוש שהושג בעבירה, נימצא חוטאים לתכליתו של החוק ולמטרה אותה ביקש המחוקק להגשים. שכן אם לא נחיל את הסעיף על כל מבצעי פעולות חשודות - כפעולת פיצול הכספים אותה ביצעו המערערים - נתקשה ביותר לאתר את מלביני ההון. סוף דבר: הן לשונו של החוק והן ותכליתו של החוק מחייבים כי ה"רכוש" אשר הוראת סעיף 3(ב) מדברת בו, כולל כל רכוש שהוא - בין שהוא אסור ובין שלא הוכח לגביו כאמור. לאור זאת, אין כל חשיבות לעובדה כי במקרה הנדון לא מצאה ראיה הקושרת את הכספים שהופקדו ע"י המערערים למעשה עבירה.

הערעור נדחה המערערים ישאו בהוצאות בסך 75,000 ש"ח