סד"א/התיישנות תביעה כנגד מוביל ימי/עליון

בית המשפט העליון (כב' המ"נ א' מצא) קבע כי בתביעות כנגד מובילים ימיים, גוברות הוראות שטר המטען המפנים לכללי האג-ויסבי, הקובעים תקופת התיישנות בת שנה אחת, על תקופת ההתיישנות בת 7 שנים הקבועה בחוק ההתיישנות.
עודד ארבל |

עובדות וטענות: כללי האג-ויסבי הם הכללים הנפוצים כיום ברחבי העולם בתחום ההובלה הימית והם עוגנו בחקיקה במדינות רבות ובכללם ישראל. לעניין התיישנות תביעות כנגד מובילים נקבע בסעיף III(6) לכללי האג-ויסבי כי: "...יהיו המוביל וכלי השיט פטורים, בכל מקרה, מאחריות כלשהי לגבי הטובין, אלא אם כן הוגשה תביעה לבית משפט תוך שנה אחת ממועד מסירת הטובין או מן המועד אשר בו אמורים היו להימסר...". המדובר בהתיישנות "מהותית" (להבדיל מ"דיונית"), המפקיעה את אחריותו של המוביל במישור הדין המהותי, ולא רק חוסמת את האפשרות הדיונית לתובעו. במקרה הנדון, המערער (להלן: "הבנק"), תאגיד בנקאי שוויצרי העוסק בין היתר במימון סחר בינלאומי, תבע את המשיבות (להלן: "המובילות"), חברות ספנות פולניות, בעילות שונות שעיקרן הפרת חוזה להובלה ימית של מטען שנשלח מפולין לישראל. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות מהותית שכן התביעה הוגשה למעלה משלושה-עשר חודשים ממועד פריקת המטען ומכאן הערעור נשוא הדיון. לטענת הבנק, הדין המהותי הכללי החל על תביעתו הוא הדין הישראלי ולא הדין הפולני ולכן חלה כאן תקופת ההתיישנות בת 7 שנים הקבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. לאור זאת, כך הבנק, תביעתו לא התיישנה. לטענת המובילים, שטר המטען בענייננו, שנערך בנוסח סטנדרטי ונפוץ, מפנה לכללי האג-ויסבי ולכן לא רשאי הבנק לטעון כעת כי לעניין ההתיישנות חלים כללים שונים.

דיון משפטי: כב' המ"נ (בדימ') א' מצא: גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי הדין המהותי החל על תביעת הבנק הוא אומנם הדין הישראלי, אין לקבל את ערעור הבנק. זאת שכן, במקרה הנדון, לצד תקופת ההתיישנות הכללית הקיימת בחוק ההתיישנות, קיימת גם תקופת ההתיישנות החוזית שנקבעה בשטר המטען והמחילה את כללי האג-ויסבי. משהסכימו הצדדים לקבל על עצמם, במסגרת התנאה חוזית, את הוראותיה של אמנה בינלאומית מוכרת, הקובעת תקופת התיישנות מהותית מיוחדת בת שנה אחת, אין משמעות לכך שהדין הכללי מחיל, במקביל, תקופת התיישנות דיונית ארוכה יותר. יתרה מכך, הבנק איננו בבחינת "צד חלש" לעסקה, אלא מוסד בנקאי מנוסה בעסקאות מימון של סחר בינלאומי, הנעזר בכל מהלכיו בייעוץ משפטי. אין לכן יסוד לפקפק, כי בהתקשרותו בעסקה עם המובילות קיבל עליו הבנק, תוך הבנה והסכמה גמורה, את תנאי ההובלה שפורטו בשטרי המטען ובכללם גם את התניה המורה על תקופת ההתיישנות המהותית המקוצרת. לא זו אף זו: בתנאי המורה על תקופת ההתיישנות, שנכלל בשטרי המטען, לא היה דבר העלול להפתיע; שהלוא שטרי המטען נערכו בנוסח סטנדרטי נפוץ ומקובל, והתנאי בדבר תקופת ההתיישנות שנכלל בהם (על דרך ההפניה) אך אימץ את הוראותיה של אמנה בינלאומית שזכתה להכרה רחבה ועוגנה בדיניהן החקוקים של מדינות רבות. לאור כל האמור, יש לדחות את הערעור. אכן ניתן להניח, כי דחיית תביעתו של הבנק נגד המובילות תסב לבנק נזק ממון, וממילא אף פגיעה קניינית, אלא שנזק ופגיעה אלה יש לזקוף לחובת מחדלו של הבנק להגיש את תביעתו לבית-המשפט לפני שתחלוף תקופת ההתיישנות המוסכמת.

הערעור נדחה המערער ישא בהוצאות בסך 30,000 ש"ח

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה