פש"ר/מי רשאי לדון בתביעת חוב שאינה כספית?/עליון

עובדות וטענות: המבקשים הינם בעלים במשותף של מקרקעין . הם חתמו עם המשיבה על הסכם לפיו, התחייבו למכור לה 87 אחוזים מזכויותיהם במקרקעין. בתמורה, התחייבה המשיבה לבנות על המקרקעין מבנה למסחר ולמגורים ולמסור למבקשים 13 אחוזים מן השטחים הבנויים. בתוספת להסכם התחייבה המשיבה לפעול לפינוי הדייר המוגן אשר החזיק אותה עת במקרקעין. עוד נקבע בהסכם, כי היה ולא יעלה בידה של המשיבה לקבל את החזקה במקרקעין תוך פרק זמן מסוים, ייחשב ההסכם כבטל. יחד עם זאת צוין, כי אם תגרום המשיבה לפינויו של הדייר המוגן, תוכל היא למנוע את ביטולו של ההסכם על ידי כך שתשלם למוכרים דמי שכירות השווים לאלה ששולמו על ידי הדייר המוגן. בחודש יולי 1999 גרמה המשיבה לפינויו של הדייר המוגן. ממועד זה ועד לחודש מרץ 2000, שילמה המשיבה למבקשים את דמי השכירות. החל מחודש אפריל 2000 חדלה המשיבה מתשלום דמי השכירות. משכך, הודיעו המבקשים על ביטולו של ההסכם והגישו תובענה לבית המשפט המחוזי, בגדרה עתרו לסעד הצהרתי לפיו ביטול ההסכם נעשה כדין. כן ביקשו הם להורות לרשם המקרקעין למחוק את הערות האזהרה ביחס למקרקעין, אשר נרשמו לטובת המשיבה מכוח ההסכם. זמן קצר לאחר מכן ניתן צו לפירוקה של המשיבה בעקבותיו עיכב בית המשפט המחוזי את ההליכים בתובענה. לאור זאת הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט שעל הפירוק להתיר את המשך ניהולה של התובענה. בית המשפט דחה את הבקשה בציינו, כי המבקשים רשאים להגיש תביעת חוב למפרק. על כך הוגשה בקשת רשות הערעור נשוא הדיון. דיון משפטי: כב' הש' א' גרוניס: במסגרת התובענה אשר הגישו המבקשים נגד המשיבה לא נכללה עתירה לסעד כספי. תחת זאת, ביקשו הם כי יינתן סעד הצהרתי לפיו ההסכם בוטל כדין, וכי רשם המקרקעין יצווה למחוק את הערות האזהרה אשר נרשמו מכוחו של ההסכם. תביעותיהם של המבקשים אינן כספיות במהותן ומשכך, אין מקום לבררן במסגרת תביעת חוב בפני המפרק. הדרך הראויה לברר עניינים שלא ניתן להביאם בגדר תביעת חוב הינה במסגרת הליך של בקשה למתן הוראות בפני בית המשפט שעל הפירוק, או לחילופין, במסגרת הליך בפני בית המשפט האזרחי נגד החברה שבפירוק לאחר קבלת רשות לכך (סעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983). במאמר מוסגר יוער, כי ייתכן שקיים הבדל, לעניין הצורך באישור בית המשפט של חדלות פירעון באשר לחלופה של תובענה רגילה, בין הליכי פירוק להליכי פשיטת רגל. זאת, לאור הניסוח השונה של סעיף 267 לפקודת החברות לעומת זה שבסעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980. סעיף 20(א) מדבר על תרופה לנושה שיש לו "חוב בר-תביעה". לעומת זאת, סעיף 267 אינו מזכיר כלל את המונח "חוב בר-תביעה". לפיכך, ניתן אולי לטעון שסעיף 267 מצריך אישור כאמור של בית המשפט שעל הפירוק אף כאשר מדובר בהליך שלא ניתן להביאו בגדר תביעת חוב; לעומת זאת אין צורך באישור בית המשפט של פשיטת רגל על פי סעיף 20, מקום שמדובר בסעד אשר ממילא לא ניתן להביאו בגדר תביעת חוב. מצד שני יש לזכור, כי הרציונל של שני הסעיפים זהה ומכאן (כך הטענה ההפוכה), שאין מקום להבחין בין שני המקרים. משמע, כי בדומה לכלל במסגרת דיני הפירוק, גם כאן (הליך אשר אינו יכול לבוא בגדר תביעת חוב) נדרש אישורו של בית המשפט לפשיטת רגל. זאת ועוד, ייתכן ולעניין הצורך באישור יש לכלול אבחנה נוספת. הכוונה לאבחנה בין מקרים בהם צד שלישי, כאשר אין לכך השפעה כלשהי על קופת פשיטת הרגל (למשל, סילוק יד), מעוניין לקבל נגד החייב בפשיטת רגל סעד שאינו כספי, לבין מקרים בהם יכולה להיות להליך כאמור השפעה על הקופה. מכל מקום, טעה בית משפט קמא בקובעו, כי תביעתם של המבקשים, שכאמור אינה תובענה כספית, תידון בפני המפרק. סוף דבר: הערעור מתקבל. העניין יוחזר לבית המשפט שעל הפירוק, על מנת שיחליט האם עניינם של המבקשים יתברר בפניו או שמא בפני בית המשפט האזרחי.

המשיבה תישא בהוצאות בסך 7,500 ש"ח