מינהלי/סמכות דיונית בבימ"ש לעניינים מינהליים/עליון

עובדות וטענות: המשיב, משרד הפנים, דחה את בקשת המערערים למתן רישיון לישיבת קבע בישראל בקובעו, כי הם לא גרו בתחום המוניציפאלי של עיריית ירושלים במועד הקובע למתן אזרחות, הוא מועד עריכת מפקד האוכלוסין במזרח ירושלים בשנת 1967. המערערים יצאו כנגד קביעה זו וטענו, כי הם התגוררו בתחום המוניציפאלי של עיריית ירושלים מאז שנת 1964. לאור זאת, פנו המערערים בעתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים שהחליט לא להתערב בממצאי המשיב. מכאן הערעור. לטענת המערערים בית המשפט לעניינים מינהליים לא ערך בירור עובדתי-ראייתי אלא הסתמך על נתונים שהובאו ע"י המשיב. בירור עובדתי כזה היה ראוי, כך המערערים, משום שלמעשה מדובר בערכאה השיפוטית הראשונה הדנה בעניין, ולא בערכאת ערעור. פועל יוצא מכך הוא חובתה לקבוע ממצאים ועובדות, ולא להסתמך על קביעותיה של הרשות המינהלית מבלי שאלה ייבחנו באופן עצמאי על-ידי בית המשפט. לעניין זה, טוענים המערערים, אין משמעות לכך שמדובר בסכסוך בין הפרט לבין הרשות, אלא יש לתת את הדגש לכך שבית המשפט יושב כערכאה ראשונה, בעוד שהגוף שכנגד החלטתו הוגשה העתירה הנו גוף מינהלי, ולא גוף מעין-שיפוטי, ומכאן שאין להבחין בין סכסוך שכזה לבין סכסוך אזרחי רגיל.

דיון משפטי: כב' הנ' א' ברק: תכליתו של בית המשפט לעניינים מינהליים לא הייתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית. מטרתו של בית המשפט לעניינים מינהליים הייתה "להסמיך...את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק" (סעיף 1 לחוק). הצורך בחוק והתמריץ לחקיקתו נבע, בין היתר, מהעומס שהוטל על בית המשפט העליון, אשר ריכז את השיפוט בעניינים מינהליים כערכאה ראשונה. בעיקרון, הדין המינהלי (המהותי והדיוני) הנוהג בבית המשפט לעניינים מינהליים, בעתירה מינהלית, הוא הדין המינהלי הנוהג בבג"ץ. משמע, בית המשפט המחוזי, בעתירות מינהליות, יפעיל את עילות הביקורת במשפט המינהלי, ולא יפעל כבית משפט אזרחי רגיל. משכך, התערבות ע"י בית המשפט לעניינים מינהליים בממצאים שנקבעו על-ידי המשיב, הגם שהיא אפשרית במקרים מסוימים (לדוג' שמיעת ראיות ועדויות לקביעת ממצאים עובדתיים בעניינים הנוגעים לתוקף מכרז ולהערכת ההצעות המוגשות), תיעשה במשורה, בנסיבות מיוחדות, ובשים לב לרציונל של מעמד הרשות המינהלית כרשות מקצועית האמונה על העניינים שבסמכותה. בענייננו, לא הייתה חובה על בית המשפט המינהלי לנהוג כערכאת דיון שכן המערערים לא הצביעו על סיבה המצדיקה סטייה מהכלל הרגיל לפיו אין שומעים עדויות וראיות בעתירות מינהליות.