מנהלי/רמת ההוכחה הנדרשת לשלילת אזרחות/עליון

עובדות וטענות: חוק האזרחות, תשי"ב-1952, קובע כי מי שנולד מחוץ לישראל כשאביו או אימו היו אזרחים ישראליים מכוח ישיבה בישראל, יהיה אזרח ישראל מיום לידתו. העותרים, בנים הם למי שהיה אזרח ישראל מכוח ישיבה בישראל, נולדו מחוץ לישראל; בבקשתם עותרים הם, כי כאביהם יוכרו אף הם כאזרחי ישראל. שר הפנים מסרב להיעתר לבקשתם. לטענתו, אבי העותרים זכה באזרחותו בטעות ומכאן שבניו אינם זכאים לאזרחות מכח אביהם. הטעות, כך המשיב, נובעת מהעובדה כי בניגוד לתנאים לקבלת אזרחות הקבועים בסעיף 3(א) לחוק האזרחות, אשר מכוחו קיבל פתחי את אזרחותו והדורשים כי מקבל האזרחות יגור בישראל, פתחי לא גר בישראל בעת שהחוק נכנס לתוקף (בשנת 1952) אלא עזב אותה בשנת 1950 לירדן ורק לאחר שנים מספר חזר.

דיון משפטי: כב' סג"נ מ' חשין: הנטל להראות כי אזרחות שהוענקה לפתחי - בטעות הוענקה, על שיכמה של המדינה הוא מוטל. לעניין זה מצביעה המדינה על כמה וכמה ראיות. הראיה העיקרית עליה סומכים המשיבים לפנינו, עניינה רישום המופיע במחשב מירשם האוכלוסין ולפיו פקעה תושבותו של פתחי ביום 1.6.1950. רישום זה הופיע במירשם כמו יש-מאין שעה שהמשיבים נדרשו לבקשת האזרחות של העותרים. לטענת המשיבים, "כיוון שמדובר בעדכון ישן, לא ניתן לקבוע מתי הוזן המידע למחשב ומי הזין אותו. לטענת המשיבים, בעת בדיקת זכאותו של פתחי לא ניתנה הדעת לרישום זה שמיום 1.6.1950, ומכאן הטעות שנפלה. עתה, משנתגלה הרישום, זכאים הם המשיבים להסתמך עליו ולייסד עליו טענתם כי פתחי קיבל את אזרחותו בטעות. אין לקבל טענה זו. רישום אשר אין הוא תומך עצמו במסמכים ואשר אין יודעים מי הזינו למחשב, מתי הוזן, ובעיקר: מה יסוד היה לו לרישום - אין די בו, כשלעצמו, כדי להוות ראיה משכנעת כי פתחי קיבל את אזרחותו בטעות. נראה כי בנסיבות אלו אין המשיבים רשאים להיתלות ברישום ולסרב לעותרים את מבוקשם, ובכך לשלול מהם אזרחותם. הראיה השניה עליה סומכים המשיבים הינה כתבה בעיתון מצרי משנת 1962, ובה מספר פתחי - כך לכאורה - כי זו בריחתו השניה מישראל, וכי בפעם הראשונה ברח לירדן אך הוחזר אליה על-ידי הירדנים. המשיבים טוענים כי כתבה זו יש בה כדי לחזק את האמור ברישומי המחשב, דהיינו, כי פתחי עזב את ישראל בשנת 1950. אף טענה זו אין לקבל. כתבה בעיתון שאמינותו לא נבחנה ואינה ידועה, נודע לה משקל נמוך אף זניח, ובוודאי שאין בה כדי לייסד עליה את טענת המשיבים. הנה כי כן, גם אם נצרף אחת לאחת את כל הראיות שבידי המשיבים, לא נדע כיצד ניתן לבסס עליהן טענה כי פתחי עזב את ישראל בשנת 1950 וכי תושבותו פקעה אותה עת. משכך, יש לקבוע כי המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח ולהראות כי האזרחות שהוענקה לפתחי, בטעות הוענקה. פתחי הינו אפוא אזרח ישראל, והעותרים, כילדיו, זכאים לקבל אזרחות מכוח הוראת סעיף 4(א)(2)(ב) לחוק האזרחות.