חוקתי/חוקתיות חוק שעות עבודה ומנוחה/עליון

עובדות וטענות: העותרת, חברה לשיווק רהיטים בעלת סניפים ברחבי הארץ מעסיקה עובדים יהודים בסניפיה, אשר פועלים בכל ימות השבוע לרבות יום השבת. ביום 12.3.2003 הוטל על העותרת קנס מינהלי קצוב בסך 15,000 ש"ח, בגין העסקת עובדים יהודים בזמן המנוחה השבועית, בניגוד לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה"). מכאן עתירתם, המכוונת למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע הוראות החוק האוסרות על עבודת והעבדת יהודים בשבת לא יבוטלו, ומדוע לא יינתן לעותרת היתר על פי חוק שעות עבודה ומנוחה. המשיבים 1-3 מבקשים לדחות את העתירה. לטענתם, איסור העבודה בשבת משרת שתי תכליות. האחת, תכלית סוציאלית שביסודה מונחת תפיסה של רווחה חברתית, המכירה בזכותו של אדם למנוחה מעבודתו וביטול האיסור על העסקה בשבת עלול לפגוע בעובדים משכבות חלשות בשל ניצול אפשרי מצד מעסיקיהם. השנייה, תכלית לאומית-דתית, המגשימה את התכלית הסוציאלית. נטען, כי יום השבת הוא יום המנוחה השבועי ליהודים, ולכן אך הגיוני כי המחוקק יקבע יום זה כיום המנוחה בחוק. המשיבים סבורים כי התכלית שעומדת ביסוד האיסור הולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, היא לתכלית ראויה ופגיעתה בחופש העיסוק היא מידתית.

דיון משפטי: כב' הנ' הש' א' ברק: חופש העיסוק היווה, מאז קום המדינה, זכות יסוד במשפט הישראלי ותפיסת היסוד היתה שהמחוקק רשאי להגביל את חופש העיסוק, ובלבד שביטא רצונו זה בצורה ברורה, מפורשת וחד-משמעית. עם כינונו של חוק-יסוד: חופש העיסוק, שינה חופש העיסוק את מעמדו הנורמטיבי והפך לזכות חוקתית-על-חוקית אשר הפגיעה בו באמצעות חוק צריכה שתהא במפורש וכן שתעמוד בפיסקת ההגבלה. בחוק-יסוד: חופש העיסוק המקורי (מיום 12.3.1992) נקבעה הוראת שעה בעניין שמירת דינים. המועד הוארך מעת לעת וממרס 2002 נראה כי אין הגנה חוקתית לחוק שהיה בתוקף ערב תחילתו של חוק היסוד והוא עומד בסתירה להוראותיו. אחד החוקים העומדים, על כן, לביקורת חוקתית, הוא החוק בענייננו, חוק שעות עבודה ומנוחה. הבחינה החוקתית נעשית בשלושה שלבים. שלב ראשון: האם חוק שעות עבודה ומנוחה פוגע בחופש העיסוק? חופש העיסוק הוא החופש של הפרט לעסוק (או שלא לעסוק) בעיסוק, במשלח-יד או במקצוע בכל הנראה לו כראוי. זו בעיקרה זכות "הגנתית" הפועלת כרגיל כנגד פגיעה בה על ידי רשות שלטונית. מכאן, שכל הסדר חקיקתי, המגביל את חירותו של האזרח או התושב להיכנס לעיסוק, מקצוע או משלח-יד או לנהל אותם באופן בו הוא יבחר לנכון, פוגע בחופש העיסוק שלו. משכך, מתבקשת המסקנה כי הוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה האוסרות על עבודה במנוחה השבועית, פוגעות בחופש העיסוק. ההגבלה על העיסוק היא במישור הזמן ואין להבדיל בין עוסק פרטי לתאגיד. זאת ועוד: איסור העבודה בשבת פוגע גם בחופש העיסוק של העובד, המבקש לעבוד בעסק ביום שבת ולעתים אף בחופש התחרות של בעל העסק. שלב שני: האם חוק שעות עבודה ומנוחה מקיים את דרישותיה של פסקת ההגבלה? חוק הפוגע בחופש העיסוק אינו בלתי-חוקתי אך בשל כך. רבים הם החוקים הפוגעים בזכויות אדם חוקתיות, בלא שבכך נפגעת חוקתיותם. עלינו להבחין בין היקפה של הזכות לבין ההגנה עליה. היקפן של זכויות האדם הוא לעולם רחב יותר מההגנה הניתנת להן ומהיכולת לממשן כדין אך ניתן להגבילן כדי להגשים מטרות חברתיות. מכאן מקומה המרכזי של פסקת ההגבלה. היא נקודת האחיזה עליה מונח האיזון החוקתי בין הפרט לכלל. הפסיקה קובעת שלוש דרישות על מנת להכיר בחוקתיותה של הפגיעה: הראשונה, אשר אינה צריכה בחינה בענייננו, היא כי הפגיעה תהא בחוק. השניה, היא כי החוק הפוגע "הולם את ערכיה של מדינת ישראל", כמדינה יהודית ודמוקרטית. היינו, פרשנות חוקתית אשר תביא להרמוניה בין ערכים של מדינה יהודית, המאופיינת בהיבט הציוני ובהיבט המורשתי-הלכתי, ובין ערכים של מדינה בעלת ערכים דמוקרטיים. בענייננו, בבסיס האיסור לעבוד בשבת עמד הצורך החברתי-סוציאלי להעניק שעות מנוחה שבועיות לעובד תוך קביעת יום מנוחה אחד ואחיד אשר יאפשר למשפחה כולה להיות בו יחד. הקביעה נעשתה בהתבסס על שיקול דתי-לאומי כי המנוחה השבועית תכלול "לגבי יהודי – את יום השבת; לגבי מי שאינו יהודי – את...המקובל עליו ביום המנוחה השבועי שלו". בכך מושגת האחדות והשלמות הנורמטיבית עליה אנו מצווים הן בהיבט היהודי והן בהיבט הדמוקרטי. הדרישה השלישית הינה, כי הפגיעה בחופש העיסוק צריכה להיעשות בחוק "שנועד לתכלית ראויה". כאן יש לבחון שני היבטים: האחד, עניינו תוכן התכלית. האם היא מהווה מטרה חברתית הרגישה לזכויות האדם, או אם היא נועדה להשיג תכליות חברתיות, כגון מדיניות רווחה או שמירה על אינטרס הציבור. השני, עניינו מידת הצורך בהגשמת התכלית. היינו, מידת חשיבותה לערכיהן של החברה והמדינה. ביסוד ההסדרים בעניין שעות המנוחה השבועית שבחוק שעות עבודה ומנוחה מונחות שתי תכליות המשלימות זו את זו. האחת היא תכלית חברתית-סוציאלית, הדואגת לרווחת העובד והמעניקה לו הגנה סוציאלית. יום המנוחה נקבע באופן אחיד לכל המשק ובכך מקדמים את הערך החברתי של ניצול משפחתי של אותו יום. התכלית השניה היא תכלית דתית-לאומית, הרואה בשמירת השבת ליהודים, כבענייננו, משום הגשמה של אחד הערכים החשובים ביותר ליהדות שיש להם אופי לאומי. שתי תכליות אלה – דתית וחברתית – מגבשות לדעתי את אותה "תכלית ראויה". העותרים טוענים, כי מקובל עליהם כי יש להבטיח מנוחה שבועית לעובד. עם זאת, הם מבקשים כי כל מעביד או עובד יוכל להחליט על שעות המנוחה השבועית הנוחות להם ובכך מוגשמת, לשיטתם, ה"תכלית הראויה". גישה זו אין לקבל. קביעת שעות מנוחה אחידות לכל המשק הוא אינטרס חברתי-לאומי. הוא מאפשר מיצוי המנוחה, ושילובה ברווחת העותר ומשפחתו. אמנם הדבר יוצר פגיעה בחופש העיסוק אך הפגיעה באה לשרת את התכלית הראויה שבפסקת ההגבלה. כך גם אין לקבל את טענת העותרים בדבר כפיה דתית עת נבחר יום השבת כיום המנוחה. משקבענו כי שיקולים חברתיים-סוציאליים שוללים קביעה ניידת של שעות המנוחה השבועית ומצדיקים קביעת יום בשבוע בו תוגשם המנוחה השבועית, אין בקביעת יום השבת (ליהודים) כיום המנוחה השבועי משום כפיה דתית. הבחירה בשבת כיום המנוחה הינה מתן ביטוי לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית והכפיה, אם כבר, היא בעצם החיוב לנצל את שעות המנוחה השבועית ביום שהחוק קובע, ולא לפי רצון המעביד או העובד. כעת יש להידרש למידתיותה של הפגיעה, וכדרישת החוק "במידה שאינה עולה על הנדרש". דרישה זו מתמקדת באמצעים להגשמת המטרה הראויה. על פי התפיסה המקובלת, קיומה של המידתיות מותנה בקיומם של שלושה מבחני משנה. הראשון הוא מבחן ההתאמה, הדורש קשר של התאמה בין התכלית הראויה (המטרה) לבין ההסדרים שנקבעו בחוק להגשמתה (באמצעים). האמצעי שנבחר צריך להוביל באופן ראציונלי להגשמתה של המטרה. במקרה דנן, קיים קשר של התאמה בין השגתן של התכליות המונחות ביסוד חוק שעות עבודה ומנוחה לבין קביעת האיסור על העבדת עובד ביום המנוחה השבועית. המבחן השני, הינו מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה או מבחן הצורך. על פיו, האמצעי שנבחר על ידי החוק צריך לפגוע בזכות האדם, במידה הקטנה ביותר. במקרה שלפנינו, אילו בחר המחוקק בשעות מנוחה ניידות לא היתה מוגשמת תכלית החוק ולפיכך, נדרשות שעות מנוחה קבועות. מבחן המשנה השלישי קובע כי האמצעי שהחוק נוקט, והפוגע בזכות האדם, חייב לקיים יחס ראוי בין האמצעי למטרה. זהו מבחן המידתיות "במובן הצר". המבחן עורך איזון אשר במסגרתו נשקלת התועלת שתצמח לציבור מן החקיקה הנדונה לעומת הפגיעה בזכותו החוקתית של הפרט כתוצאה מהפעלת האמצעי שנבחר. נראה, כי חוק שעות עבודה ומנוחה מגשים אינטרס חברתי חשוב, תוך שהפגיעה בחופש העיסוק היא מוגבלת. פגיעה זו – שעיקרה איסור עבודה בשבת – חלה בנקודת המוצא באופן שוויוני על כל בעלי העסקים, וממילא אין בה על פניו כדי להקנות יתרון תחרותי בלתי הוגן למתחרה זה או אחר. משכך, נמצא כי דין טענתם החוקתית של העותרים להידחות. כב' הש' מ' נאור: לעניין טענת העותרים, בדבר בחירת יום השבת כיום המנוחה ככפיה דתית. לדידי דווקא הסדר המאפשר, כביכול, לעובד לבחור לו יום מנוחה שבועי כרצונו הוא הסדר שיש עמו, או לפחות עשויה להיות עמו, כפיה, שכן במקרים רבים הבחירה האמיתית תהיה בידי המעביד ולא בידי העובדים. על כן בנוסף לכל הנימוקים שהעלה חברי יש לדעתי, הצדקה לחוק הכופה יום מנוחה אחד, שהוא, לגבי יהודים, יום השבת. דין קוגנטי זה מגן לדעתי על העובדים יותר מדין המאפשר לו, אך רק כביכול, בחירה חופשית. כב' הש' א' פרוקצ'יה: היקף החריגה החיוני ממסגרת איסורי העבודה בשבת אשר נועד לאפשר לאדם לבלות את יום המנוחה שלו על פי בחירתו ומנהגו מצריך איזונים חוקתיים בין צרכי הפרט לכלל ובין זרמים וקבוצות תרבותיות שונות בחברה הישראלית הנבדלים באמונותיהם ובסגנון חייהם. עיצובו של יום השבת כיום המנוחה של החברה בישראל מחייב איזון מידתי בין הפן הסוציאלי לפן הלאומי-דתי של השבת. באיזון זה תקודם טובתו של הציבור בכללו, ויושג שוויון כלפי כל האזרחים, המונח ביסוד חופש המצפון והדת. בכך יהא כדי לשמור על השבת כנכס לאומי כללי, ובה בעת גם כיום מנוחה השמור לפרט, לרווחת הגוף והנפש, איש איש על פי מידותיו וסגנונו האישי.