חברות/אחריות דירקטור בגין ניהול חברה בתרמית/עליון

עובדות וטענות: חברת דנהיל פרופרטיס נוסדה בשנת 1990 על-ידי עורך-הדין אלן כץ. בשנת 1991 הוקמה בישראל חברת ס. דנהיל תעשיות כלליות בישראל בע"מ (להלן: "החברה"), על-מנת להקים תשלובת של ארבעה מפעלים תעשייתיים (להלן: "התשלובת" או "הפרויקט"), כאשר מניותיה מחוזקות ברובן הגדול ע"י דנהיל פרופרטיס. בשנת 1992 נכרת הסכם בין התשלובת לבין קומיט, אשר המערער הינו הבעלים של 90% ממניותיה, ולפיו התחייבה האחרונה להקים את הפרויקט עבור הראשונה, תמורת סכום של 112,600,000 דולר. בסופו של דבר, נכנסה החברה להליכי פירוק, והמפרק, הוא המשיב 1, עתר לבית המשפט וביקש לחייב את המערער בכל חובותיה של התשלובת לפי סעיף 373 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה וחייב את המערער בסכום של 112,560,000 דולר. זאת עקב קביעתו כי המערער רימה את המשקיעים בפרויקט בהציגו בפניהם מצגים כוזבים בדבר בעלותו של כץ בפרויקט (בעוד שהאמת היא כי יוזם הפרויקט ובעליו היה המערער ואילו כץ היה "איש קש") וכן בדבר נכונותו ויכולתו של כץ להשקיע הון עצמי. מכאן הערעור נשוא הדיון.

דיון משפטי: כב' הש' א' ריבלין: אין חולק כי סעיף 373 לפקודה, המאפשר חיוב נושאי המשרה בחובות החברה ללא הגבלה, הינו סעיף יוצא-דופן ולכן ראוי לו שייעשה אך במקרים בהם "... ניכר שהמנהל נתן ידו ביודעין, לניהול עסקי החברה על דרך תרמית, כלומר, במטרה לרמות את נושיה או נושיו של אדם אחר או כדי להשיג מטרה אחרת שיש בה משום רמיה או הונאה" (ע"א 471/64 מנור נ' גולושטיין). עם זאת, לא כל התנהגות כושלת, בלתי-זהירה או בלתי-ראויה מצד נושא המשרה עולה כדי תרמית. בבחינת גבולות פריסתו של סעיף 373, על בית המשפט להביא בחשבון את הצורך בהרתעה הולמת, שאינה הרתעת-חסר אך גם אינה הרתעת-יתר. אין להסכים עם מצב שבו נושאי משרה מרמים נושים ומבקשים לחסות תחת האצטלה התאגידית, אך יש גם להישמר מלקבוע, כי צעדים פיננסיים מוטעים, ניסיונות לרפא את החברה או הפרות של חובת תום-הלב או חובת הזהירות, ייחשבו מניה וביה כמעשים של מרמה. יודגש, בהקשר זה, כי מוקד השאלה הינו דווקא במשך הזמן שבו פועל הדירקטור בדרכים פסולות. גם מספר העסקאות שנעשו למטרות תרמית אינו מהווה נתון מכריע. ניתן אמנם לראות במשך הזמן או במספר העסקאות משום אינדיקציות למרמה, אלא שהמבחן הראוי הוא מבחן מכלול הנסיבות. תרמית בעסקה בודדת, קצרת-מועד, יכול שתעלה עשרות-מונים, מבחינת חומרתה, על שורה של תרמיות "פעוטות-ערך"; התנהגות לא ראויה במשך זמן ארוך יכול שתיוותר מחוץ לגבולות הסעיף. הבחינה היא מהותית וכוללת, ואין היא מתוחמת לקריטריון זה או אחר. יש לבחון את ניהול החברה תוך שקילת כל הנסיבות שלעניין. במקרה הנדון, בית המשפט המחוזי קבע כי פעולותיו של המערער אכן מהוות מעשי מרמה. אין להתערב במסקנה זו שכן, ונראה כי אפילו המערער לא חולק על כך בפה מלא, העסקים בחברה נוהלו למטרת מרמה והוא אף היה שותף לכך ביודעין. יצוין, כי גם אם נאמר כי הקמת המפעלים וניהולם לא נועדו אך ורק למטרת מרמה ולהעשרת כיסו של המערער, וכי התרחשה בהם פעילות עסקית-מסחרית לגיטימית - אין בכך די כדי לשלול את תחולתו של סעיף 373. אכן, מעשים או מטרות לגיטימיים אינם מאיינים מעשים ומטרות של מרמה שנעשים לצדם. גם בחברה שנוסדה למטרה שאינה פסולה, ושמתקיימת בה פעילות מסחרית-עסקית רגילה, עלולים להתקיים, במקביל, מעשים בלתי-כשרים, המקיימים את התנאים לתחולת סעיף 373 לפקודה. עם זאת, הקביעה כי המערער אחראי לפי סעיף 373 לפקודה אינה מחייבת, בהכרח, את חיובו לשאת באופן אישי בכל חובותיה של החברה. אחריות לחוד, ושיעור החבות לחוד. במקרה הנדון, בית המשפט המחוזי הטיל על המערער חיוב אישי לכל חובותיה של החברה, זאת בין השאר עקב העובדה שכץ היה, לפי הגדרתו של בית המשפט, "איש קש", ואילו המערער היה הבעלים, המנהל והכל סרו למרותו. אין לקבל זאת. מן החומר הראייתי עולה כי לכץ היה תפקיד משמעותי יותר מאשר "איש קש" בתשלובות שכן הוא חתם על מסמכים שונים הקשורים בתשלובת, הוא כיהן כיושב-ראש הדירקטוריון בחברה, וכן עמד בראשה של חברת האם דנהיל פרופרטיס, אשר הוקמה על-ידו קודם להקמת התשלובת ובלא קשר מוכח אליה או אל המערער. זאת ועוד, כץ הינו עורך-דין ואיש עסקים, אשר העמיד את עצמו ואת המוניטין שלו לרשות הפרויקט, והתחייב בפני גורמים שונים להשקיע הון עצמי בסך עשרות מיליוני ש"ח בתשלובת. כל אלה אינם בהכרח עולים בקנה אחד עם ההגדרה של כץ כ"איש קש". מכיוון שכך ומכיוון שאין הטלת האחריות מכוח סעיף 373 מתעלמת מן הזיקה לנזק שנגרם בשל מעשיו של נושא המשרה, היה במקרה הנדון מקום לשקול לתחום את חיובו של המערער. סוף דבר: הערעור מתקבל לעניין היקף חבותו האישית של המערער, בלבד. משכך הדבר, אין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי, לשם מתן פסק-דין משלים בשאלת גובה החבות שראוי להטיל על המערער.

אין צו להוצאות