בתימ"ש/העלאת טענת העדר סמכות עניינית בשלב הערעור

עובדות וטענות: המבקש, יליד שנת 1991, הובא לבית החולים "הגליל המערבי" כאשר הוא סובל מפציעה קשה בכף רגלו הימנית, ופצעים נוספים ברגליים ובפנים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לאופן קרות הפציעות. בעוד משפחת המבקש טוענת כי הלה נפגע בעודו יושב על צידי הכביש, מרכבו של המשיב 3 בו נהג אותה עת המשיב 2, טוענת המשיבה 1, חברת הביטוח אליהו, שביטחה את הרכב האמור, כי הפציעות נגרמו כתוצאה מאירוע אחר, שהיא אינה חבה באחריות נזיקית בגינו. בפסק-דין חלקי קיבל בית-משפט השלום את גרסת המבקש לפיה פציעתו נגרמה מפגיעת הרכב. על פסק-הדין החלקי הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי. הערעור התקבל. בית-המשפט המחוזי קבע כי המבקש לא הרים את נטל השכנוע המוטל עליו ולא הציג לבית-המשפט ראיות העומדות במבחן ההיגיון הפשוט להוכחת האירועים הנטענים. כנגד פסק-דין זה מלין המבקש וטוען שיש לבטל את פסק הדין הוא ניתן תוך חריגה מסמכות. זאת, מאחר שפסק דינו של בית-משפט השלום היה "פסק דין חלקי", שהדרך להשיג עליו היא בקשת רשות ערעור ולא ערעור – כפי שהוגש.

דיון משפטי: כב' הש' א' ריבלין: ככלל, לפחות במקרי גבול, לאחר שבית-משפט דן בעניין ונתן את פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון. דין זה אינו מצטמצם לשיקולים מעשיים של יעילות המערכת הדיונית בלבד, אלא שורשיה נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת העדר סמכות ענינית של הערכאה הדיונית. בענייננו, הטענה היא כי ההליך הנכון היה בקשת רשות ערעור, חלף ערעור. בפועל, ניתן למבקש יומו בבית-המשפט המחוזי, והוא שטח את כלל טענותיו, אך לא עורר את הטענה בדבר חריגה מסמכות. בבית-המשפט המחוזי התנהל דיון שלם ומפורט והמבקש לא העלה שם כל טענה באשר לסמכות. משלא עשה כן באותו מעמד, הוא מנוע בנסיבות המקרה הנדון מלהעלות טענה זו בפני ערכאת הערעור.

הבקשה נדחית אין צו להוצאות