משפחה וירושה/רצון מצווה לנוכח אי קיום תנאי פורמלי

עובדות וטענות: המנוחים מסעודה ומאיר אהרן ז"ל ערכו צוואות הדדיות, שלפיהן ציווה כל אחד מהם לבן-זוגו את כל רכושו. כן נאמר בכל אחת מן הצוואות, כי אם בזמן פטירתו (של המצווה) בן-זוגו לא יהיה בחיים, יזכה ברכוש בנם הוא העותר. הצוואות נערכו, לפי בקשת בני הזוג, על-ידי עורך-הדין חדד; וכל אחד מבני הזוג חתם על צוואתו בנוכחות שני עדים, שאף הם חתמו על הצוואות כדת וכדין. כארבע שנים לאחר מועד עריכת הצוואות התקשרו המנוחים לעורך-הדין חדד והודיעוהו כי ברצונם לבטל את צוואותיהם. הם הופיעו במשרדו של עורך-הדין, שם חזרו ואמרו לו, כי החליטו לבטל את צוואותיהם וציינו בפניו, כי אין ברצונם לערוך צוואות חדשות, שכן רצונם הוא שרכושם יחולק על-פי דין, חלק כחלק, בין ארבעת צאצאיהם. למשמע בקשתם ניסח עורך-הדין חדד שני תצהירים זהים המבטלים את הצוואות שערכו. בני הזוג חתמו על התצהירים בפני עורך-הדין חדד והאחרון אישר בחתימתו את תצהיריהם. לאחר ששני בני הזוג הלכו לעולמם נתגלעה מחלוקת בין צאצאיהם. העותר הגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לקיום צוואותיהם, בטענו כי אין התצהירים המאוחרים שנערכו עולים כדי ביטול תקף של הצוואה וזאת, לאור הוראות סעיף 36. המשיבים (אחיו ושתי אחיותיו של העותר) התנגדו לקיום הצוואות ועתרו למתן צווי-ירושה, המכריזים עליהם ועל העותר כיורשיהם על-פי דין. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת העותר וקיבל את בקשת המשיבים. כך אף נהג בית-המשפט העליון שקבע, כי הדרישות הצורניות החלות על עריכת צוואה אמנם חלות גם על ביטולה, אלא שאין להחמיר בקיום הדרישות הצורניות כמו בצוואה. על פסק דין זה הוחלט לקיים דיון הנוסף.

דיון משפטי: כב' הש' ע' ארבל: העיקרון של כיבוד רצון המת הוא חלק ממורשת ישראל והוא גם שעומד ביסודם של דיני הירושה. הצוואה הינה מצוותו האחרונה של המת וההנחה הגלומה בה הינה כי היא מבטאת את רצונו האמיתי והמלא לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו. הצוואה משקפת איפוא, את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. מטרתם של הכללים שבדין לבחינת תוקפה של צוואה או ביטולה הינה לקבוע האם, ובאיזו מידה, משקפת הצוואה או ביטולה את רצונו האמיתי של המצווה, שהובע בדעה צלולה ומבלי שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת. משכך, קשה להשלים עם פרשנות דווקנית של החוק שבסופו של דבר שמה לאל, במודע, את הגשמת רצונו של המצווה, אם הגשמתו אינה עולה בהתאמה מלאה עם הדרישות הפורמאליות שבחוק. במקרה הנדון אין חולק כי תצהירי המנוחים הביעו את רצונם לחזור אל ההסדר של ירושה על פי דין, היינו לחלק את רכושם בין כל ילדיהם (העותר והמשיבים). עוד אין חולק כי התצהירים נחתמו בפני עד אחד, כאשר היו אמורים על פי החוק להיחתם בפני שני עדים. באיזון בין שני אלה, משקלן של הוראות התצהירים שעשו המנוחים המצביעות באופן חד משמעי על רצונם לבטל הצוואה שעשו גובר על משקלו של הפגם הצורני שבהיעדר עד. בנסיבות אלה ניתן וראוי לתקן, מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, את הפגם שנפל בביטול הצוואה. זאת, כשלנגד עינינו המטרה שלא לסכל את רצונם של המנוחים לקיים את ההסדר על פי דין ולהוריש את רכושם לארבעת ילדיהם.

העתירה נדחית