סד"א/ערעור על החלטה להטיל קנס בגיןבזיון בימ"ש

עובדות וטענות: לבית משפט השלום הוגשה בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט להטיל קנס על המערערים בשל אי קיום החלטתו. בית משפט דחה את הבקשה. הוגש ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי על דחייה זו. הערעור התקבל ועל הושת קנס. על כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון. עולה השאלה האם ההליך דינו רשות ערעור או ערעור בזכות. לטענת המערערים, נוכח סעיף 8(1) לפקודה הקובע כי "צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום... יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה" יש ערעור בזכות על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המשיבים בתגובתם טענו כי הליך זה דינו רשות ערעור שכן אין הבדל בין נסיבות מקרה זה ובין מקרה בו נאשם זוכה בערכאה הראשונה, הורשע בערעור לבית המשפט המחוזי והוא מבקש לשוב ולערער. כשם שדינו של ערעורו של נאשם זה, שהורשע, הינו כדין רשות ערעור, כך המצב בענייננו.

דיון משפטי: כב' הר' י' מרזל: יש להעדיף את גישת המערערים ולהקנות להם זכות לערער. אכן, יש משקל לגישת המשיבים כמו גם לעקרון היסוד שבה לפיה עניין הנדון בשלישית ידון בבית-משפט ברשות ולא בזכות. זהו הדין הכללי בנדון (ראו סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). אולם, לשונו של סעיף 8(1) לפקודה מקנה על פניו זכות לערער על החלטה המטילה עונש או קנס וזאת גם החלטת הקנס ניתנה נדון העניין פעם שניה. תכלית הוראה זו הינה להקל על האיש שכנגדו ניתנה ההחלטה. קביעה לפיה הערעור על הטלת קנס או עונש בשל הפקודה יהא רק ברשות אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו. הדין היה שונה, לכאורה, אם בית-משפט השלום היה מקבל הבקשה לפי הפקודה ומטיל עונש או קנס. או-אז, היתה עומדת לבעל הדין זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, ולו היה הערעור נדחה - היה יכול בעל הדין לפנות לבית המשפט העליון ברשות ערעור. אולם ענייננו שונה הוא. החלטה בית המשפט המחוזי, היתה למעשה ההחלטה הראשונה שהטילה קנס על פי הפקודה, ולכן עומדת למערערים זכות לערער עליה. סוף דבר: המסקנה היא כי למערערים זכות ערעור וההליך שנפתח, נפתח כדין.