מקרקעין/השפעת הליכי הסדר מקרקעין על הקדש/עליון

עובדות וטענות: המערערים הינם נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בצפת. בין נכסי ההקדשות עליהם מופקדים המערערים נמנה, בין היתר, בית הכנסת "אבוהב" בצפת העתיקה, שהחלקה עליה הוא בנוי (להלן: "החלקה") הוקדשה, כך המערערים, ע"י הרב יהודה ענתבי ז"ל לצורכי בית הכנסת עוד בשנות השלושים. זאת, למרות שאין בידי המערערים כתב הקדש. המשיב, תושב צפת, רכש מנינו של הרב ענתבי את החלקה. לאחר רכישת המקרקעין פנה המשיב לבית המשפט המחוזי ועתר להצהיר כי החלקה הינה בבעלותו הבלעדית, כי המבנים נבנו בה שלא כדין תוך פלישה והסגת גבול, וכי על המערערים לסלק ידם מן החלקה ומן המבנים. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיב בקובעו כי נשללה האפשרות להכיר בהקדש שהמערערים טוענים לו, נוכח העובדה שהקדש זה לא מצא את ביטויו בהליכי ההסדר וברישום הבעלות בחלקה על שם הרב ענתבי שהתבצעו בשנת 1960. מכאן הערעור נשוא הדיון.

דיון משפטי: כב' הש' א' חיות: נראה כי הוראת סעיף 125 רישא לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 לפיה "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו" עמדה לנגד עיני בית משפט קמא בקובעו שיש בהליכי ההסדר כדי לשלול הכרזה על הקדש באותם מקרקעין בעתיד. אולם, אין התנגשות הכרחית בין הוראה זו ובין המשך קיומו של הקדש בפועל בנכס, הגם שקדם להליכי ההסדר. ממילא, אין בהכרח התנגשות בין הרישום הנובע מהליכי ההסדר ובין האפשרות להביא בפני בית המשפט, לאחר אותם הליכים, עתירה להצהיר על הקדש מכוח השימוש שנעשה במקרקעין לפני ואחרי שהוסדרו. יתרה מכך, על פי חוק הנאמנות, תחילת ההקדש, כל הקדש, מותנית בהעברת השליטה בנכס ההקדש לידי הנאמן (סעיף 17(ב) לחוק), אך אין הכרח כי הבעלות בנכס תועבר אף היא ותצא מידי יוצר ההקדש. העובדה שהבעלות בנכס ההקדש רשומה על שם יוצר ההקדש אינה נוגדת, אפוא, את דבר קיומו של ההקדש ואינה מתנגשת עמו. המסקנה העולה מן האמור היא כי העובדה שהחלקה עברה הליכי הסדר, היא כשלעצמה אינה חוסמת את האפשרות להצהיר על קיומו של ההקדש. יחד עם זאת, בענייננו, המערערים לא פנו מעולם לביהמ"ש על מנת לבקש כי זה יפעיל את סמכותו על פי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות ויצהיר ההקדש הקיים בפועל גם ללא כתב הקדש. לכאורה מדובר בהתנהגות פגומה מצד המערערים. ברם, המשיב ידע בעת שרכש את המקרקעין כי קיימים בהם מבנים המהווים חלק מבית הכנסת. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות כי המשיב לא יעצום את עיניו אלא יחקור וידרוש בדבר אצל המערערים, בטרם יתקשר בעסקה. אולם לא כך נהג המשיב. המשיב בחר לרכוש את המקרקעין וקיווה כי למרות הבעייתיות שנגלתה לעיניו בכל הנוגע לזכויות החזקה והשימוש במקרקעין, יוכל לסלק את ידם של המערערים מן המקום. ספק אם התנהלות זו של המשיב עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. על כן, לא ניתן להורות על סילוק ידם של המערערים מן המקרקעין, ללא בירור יסודי של מערך היחסים המשפטיים בין המערערים והמתפללים בבית הכנסת לבין המשיב. בירור זה ייערך בפני בית המשפט המחוזי. סוף דבר: התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שימשיך בבירור התובענה על יסוד הקביעה העקרונית כי הליכי הסדר הזכויות במקרקעין לא שללו את האפשרות להכיר בהקדש.

אין צו להוצאות