האם סין והודו נמצאות במסלול התנגשות בלתי נמנע?

אמנם כבר עברו 6 שנים מאז מבצע 'צוק איתן', אבל התנאים שהובילו לאותו מבצע מלחמה, עדיין נלמדים בארץ ובעולם. אפקט הדומינו ההרסני – שהביא חורבן עצום לעזה מחד וירי מסיבי על גוש דן, ירושלים ונתב"ג מאידך – שהתרחש בניגוד גמור לרצון הן של ישראל והן של חמאס, ושהונע על ידי יוקרה, אגו וכבוד לאומי, דרדרו את ישראל לסבב הלחימה הקשה והארוך ביותר בעזה והקשה ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה ב-2006.
 
למי שלא זוכר, חטיפתם ורציחתם המזעזעת של שלושה נערים - גיל-עד מיכאל שַׁעֶר (16), יעקב נפתלי פרנקל (16) ואיל יפרח (19) - ביהודה ושומרון היה הגפרור שהוביל למבצע "שובו בנים" רחב ההיקף של צה"ל בגדה למצוא את הרוצחים, נמשך בירי מסיבי מעזה והרצח הלא פחות מזעזע של מוחמד חדיר – שאותו שרפו ביער באזור ירושלים – ושהובילו לפיצוץ שנמשך 50 ימי לחימה מלאים בין ישראל לרצועה – כולל יום שישי השחור, שהסתיים בהרג של בניה שראל, הדר גולדין וליאל גדעוני, לאחר הפרת הפסקת אש מצד חמאס.
 
אפקט הדומינו היכה אז במלוא עוצמתו הבלתי מתחשבת ורובנו חיינו בין אזעקה לפיצוץ ויירוט. אז תחשבו על סדרת אירועים כזו, שיכולה להוביל להסלמה בין סין להודו, שתי מעצמות גרעיניות, המהוות ביחד למעלה משליש מאוכלוסיית העולם – סין עם 1.4 מיליארד תושבים והודו עם 1.3 מיליארד.
 
התנאים כבר שם, ההיסטוריה והחשדנות ההדדית גם כן והודו כבר אומרת בגלוי שהיא מחפשת דרכים לרסן את ההשפעה הסינית באזור, כשסין אומרת כי הלאומנות ההודית דוחפת את המדינות לקראת מלחמה. או במילים אחרות, עכשיו רק צריך לחכות לגפרור שיצית את האש.
 
מלחמת סין והודו הראשונה
באוקטובר 1962 פרצה מלחמה בין סין להודו. הרקע לאותה מלחמה הייתה ההתקוממות בטיבט ב-1959, שלאחריה הודו לקחה עמדה פרואקטיבית, סירבה להכיר בגבולות שסין ראתה כשלה ונתנה מקלט מדיני לדלאי לאמה. בניסיון לשבש את פעילות סין בגבול, הודו הציבה מוצבים ופגעה בקווי אספקה סיניים.
 
בעקבות המצב החדש שנוצר, סין ניסתה להציע פשרה להודו, אבל ראש הממשלה ההודי, נרו, סרב. סין הקומוניסטית לא אהבה את זה בלשון המעטה ומתקפות נגד סיניות החלו. ב-20 לאוקטובר של 1962, סין פתחה במתקפה משולבת ב-2 חזיתות במרחק 1,000 קילומטרים האחת מהשנייה על גבול המחלוקת, בניסיון להחזיר אליה את השליטה באזור אקסאי צ'ין וטיבט.
 
המלחמה נמשכה בסך הכול 32 יום. זהו. למרות ניסיונה של הודו בקונפליקטים מול פקיסטן, הסינים, שהיו צבא אכזרי בהרבה, ניצחו בקלות והביאו להחזרת הסטטוס קוו הקודם. כחלק מלקחי המלחמה, ההודים אמנם אימנו את צבאם – אבל גם נותר בהם פחד אמיתי מאכזריותו של הדרקון הסיני. מאז היחסים בין המדינות לא באמת התאוששו מעולם.
 
קורונה, מלחמת הסחר ומעמדה של סין בעולם
כבר לא צריך להתאמץ כדי להסביר את מעמדה של סין בעולם. בתוך 20 שנה המדינה הקומוניסטית שהייתה ענייה מאוד, הפכה למחסן הייצור של העולם ואחראית לכ-50% מהצמיחה העולמית – הישירה והעקיפה. מדובר במפלצת. זה קרה בגלל התמוטטותה של ברית המועצות והשתלטותה הבלעדית של ארצות הברית על הכלכלה העולמית.
 
צריך להבין שרק לפני כמה עשורים, מרבית ממעמד הביניים במדינה – שמורכבת ב-90% משבט ההאן – היו כפריים, שבתהליך עיור מהיר – ולעיתים אכזרי – הפך את המדינה למדינה מודרנית. ערי ענק צצו כמו פטריות וגם מפעלי תעשייה עצומים, שנועדו לשרת את תאוותו של המערב למוצרים הזולים.
 
אותה מפלצת שרק לפני שבוע וחצי הפרה את ההסכם מול הקהילה הבינלאומית והחילה את חוק הביטחון הלאומי על הונג קונג – המרכז הכלכלי השלישי בגודלו בעולם ושער הכניסה המסורתי של המערב למזרח - ובעצם הפכו כרגע את עתידה של העיר והחברות המערביות העושות שם עסקים ללוט בערפל.
 
כמובן שזו רק ההפרה האחרונה בשרשרת של הפרות. כבר קרוב לעשור שיש סכסוך גלוי בין סין ליפן בים הסיני. גם טאיוון מאוימת על ידי סין, טיבט כמובן שסופחה ותושביה עוברים שינויים אתניים עם הצפה של סינים בטיבט – שהסינים רואים בה חבל ארץ השייך לסין הגדולה באופן היסטורי. גם מיעוט האויגורים המוסלמים, שמרביתם נמצאים כיום במחנות של חינוך מחדש, חוטפים מנחת זרועו של האח הסיני הגדול.
 
אבל העימות של סין, הוא כנראה בעיקר מול ארצות הברית. כך נתפס גם גילויי העוינות הסיניים בים הסיני נגד יפן – הנמצאת תחת חסות אמריקאית. מלחמת הסחר היא רק ביטוי מוחשי מצד ארצות הברית לנוכח החוצפה הסינית הגוברת והרצון למגר את המדינה האדומה. הנשיא הקודם, ברק אובמה, היה הראשון לזהות וניסה לייצר הסכמים עוקפי סין עם שכנותיה. הנשיא דונלד טראמפ בחר גישה יותר ישירה ומתלהמת.
 
סין מקדמת מאז 2013 את יוזמת "החגורה והדרך", יוזמה שאמורה לבסס את השפעתה של סין באסיה ואפריקה ולייצר מסדרון ישיר בין סין לאזורים שהיא מתעדפת, באמצעות השקעה בתשתיות. כלומר לכרסם בהשפעה אמריקאית בעולם. מה שהרבה יותר חמור בעיני האמריקאים הוא הניסיון להפוך את היואן לתחליף לדולר – כלומר, למגר את שליטת ארצות הברית על השווקים הפיננסיים בעולם. לזה האמריקאים לא יסכימו לעולם.
 
אז נכון שסין קיבלה מכה תדמיתית לאחר שאפשרה למגפת הקורונה להתפרץ בשטחה ולעבור לכל העולם, אבל מה שיותר נכון הוא שמאז שהחלה מלחמת הסחר, החלה נדידה מסיבית של חברות אמריקאיות משטח סין – שכבר לא נחשבת למקום זול לייצור. המלחמה רק זירזה את התהליך, אבל בשנים הקרובות הוא הולך להכאיב לכלכלה הסינית, שזקוקה לכמה שיותר משרות כדי להאכיל את כל הפיות שבשטחה.
 
אז נכון שסין מבינה שהיא לא לבד בעולם, אבל מה לעשות שנמאס לה להיות מקום שני ולהיות כפופה לגחמות האמריקאיות, שלראייתם מתערבת לא רק בענייני החוץ אלא גם בענייני הפנים. וכאן הודו נכנסת לתמונה – למרות ששוב, המתיחות מעולם לא באמת נגמרה.
 
הודו: לאומנות, כוחנות ושיתוף פעולה עם המערב
ב-6 השנים מאז שעלה נירנדרה מודי לשלטון, הודו גם עוברת מהפכה. לא בהכרח לטובה, אבל מהפכה. הפתיחות והידידות שהמדינה בעלת גודל האוכלוסייה השנייה בגודלה בעולם מגלה כלפי ארצות הברית והמערב – הופכת את המדינה למטרה סינית לגיטימית.
 
עד כמה אוהבים במערב – כולל בישראל - את מודי ומפלגתו בעלת השורשים הנאצים? הנשיא טראמפ כינה את מודי "האבא של הודו". אלא מה, הכינוי הזה כבר שייך למישהו אחר. מהטמה גנדי שמו. האיש שאחראי על המרד האזרחי שהוביל ליציאת בריטניה מהקולוניה הכי רווחית של האימפריה.
 
הודו נחשבת למעצמה בתום המחשוב, עם מתכנתים שנמצאים בטופ של סקטור ההייטק העולמי, בהם מנכ"ל מיקרוסופט העולמית, סאטיה נדלה, כמו גם מנכ"ל גוגל העולמית, סונדאר פיצ'אי.

זו כבר נקודת פתיחה חיובית, אבל לא רק. כחלק מתוצאות מלחמת הסחר, הודו מנסה ומצליחה למשוך אליה חברות מערביות שיעשו בה עסקים. יותר מזה, הודו גם קונה בסיטונות נשק מערבי, כולל מישראל, כשצה"ל והמשטרה אחראיים בין היתר על לימודי הקומנדו של יחידות העילית במדינה.
 
מודי, שכמו נשיא סין שי ג'ינפינג, מעוניין להיתפס כמנהיג חזק – עם חשש לא מבוטל שהוא יהפוך גם כן לאוטוקרט, כלומר דיקטטור – לא מפספס הזדמנות להתגרות בסין. כבר לפני שלוש שנים, העיתונות הסינית שבשליטת הממשלה, הזהירה כי הלאומנות ההודית מובילה לקונפליקט בין המדינות.

דיווח בטלוויזיה ההודית על איומי המלחמה מצד סין
 
כיום, למדינות יש חיכוך באזור רמת לאדק שבצפון הודו, שם ההודים סוללים כביש אסטרטגי ומערערים את הסטטוס קוו באזור – זה שנמשך מאז שנות ה-60 כן. הכביש אמור לחבר שדה תעופה צבאי באזור המרוחק והסינים לא אוהבים את זה. בלשון המעטה.

כרגע המצב מתוח. מאוד. אלפי חיילים מכל צד של הגבול ממקומים ומוכנים לשעת השין. בסוף השבוע נפגשו קצינים בכירים משני הצבאות, כדי לנסות להוריד את המתיחות - אבל לא בטוח שזה באמת יעזור. 
 
נחזור רגע למלחמה בשנות ה-60. סביר להניח שכמו שהונג קונג היא צלקת בגאווה הלאומית של סין, בעקבות ההפסד במלחמת האופיום לאנגליה וויתור על העיר – גם המלחמה מול סין היא צלקת בגאוותם של ההודים בכלל, אבל של מודי הלאומן בפרט. יותר מסביר שראש הממשלה ההודי מעוניין לתקן את ההיסטוריה ולהעלות את הודו לגדולה מחודשת. אז מה אם עשרות או מאות אלפים יכולים למות בדרך.

הודו מחזקת את קשריה עם אויבותיה של סין
אבל שוב, כאן לא מסתיימת האצבע בעין ההודית. בגיבוי אמריקאי, ההודים מגבירים את שיתופי הפעולה שלהם בעולם ולא מפחדים לדבר בגלוי על מיתון השפעתה של סין על האזור.

"העולם מחפש שותפה שאפשר 'לסמוך' עליה" - אצבע בעין הסינית סטייל מודי
 

The world is looking for a trusted and reliable partner.

India offers potential, strength and ability.

The Government is committed to supporting Indian enterprises, which have the skills to become global forces. pic.twitter.com/wFn1IM4xcY

— Narendra Modi (@narendramodi) June 2, 2020
רק השבוע מודי ערך פגישת זום עם מקבילו האוסטרלי, בו הסכימו להגביר את שיתוף הפעולה בין המדינות – כולל השת"פ הצבאי. אבל הודו מחזקת את קשריה עם עוד מדינות שמאוימות על סין, בהן יפן, וייטנאם, בריטניה וכמובן ארצות הברית.
 
פרופ' ג'יימס קראבטרי מבית הספר לי קואן יו למדיניות ציבורית בסינגפור, אומר כי נכון שסין חזקה יותר צבאית, אבל להודו יש לא מעט אפשרויות למתן את ההשפעה הסינית ולהראות לה שלא כדאי לה להתעסק עם המדינה המתחזקת.
 
"המצב הכאוטי שנוצר כיום בזירה הבינלאומית, יוצר להודו המון אופציות ומדינות שמחזרות אחר משאביה", אמר קראבטרי בראיון ל-CNBC. "אם הודו תשחק נכון בקלפים שלה, יש לה הרבה דרכים להראות לסין שזה מסוכן לדרדר את המצב ושזה לא ישתלם לה", הוסיף.
 
כמובן שכל זה לא בטוח שיספיק. הסינים תופסים את ההודים כסוכנים של המערב באסיה וההודים רואים בסינים איום מתמיד על ביטחונם. כמו כן, צריך לזכור שמדובר בשתי מדינות ענקיות ושכנות, בעלות מנהיגים חזקים עם נטיות טוטליטריות והמון כבוד פגוע.

עכשיו השאלה היא האם יוצת הגפרור ומתי, מה שיכול להוביל לעימות חזיתי בין שתי מעצמות גרעין כוחניות, שנאבקות על השפעה בזירה הבינלאומית, ויכולות, מבלי שבאמת שאיש ירצה בכך, להתדרדר למלחמה כוללת.