הבהלה של הבנקים המרכזיים ולמה הדולר פחות אטרקטיבי בעולם

לבנקים מרכזיים יש תפקיד חשוב בכלכלה העולמית. אבל זה לא תמיד היה כך. למעשה, במשך מאות שנים הכלכלות העולמיות התנהלו ללא בנקים מרכזיים, וכשהקימו את הבנקים המרכזיים הראשונים זה לא היה בשביל לנהל מדיניות מוניטרית. הבנק המרכזי האנגלי, The Bank of England, למשל, הוקם ב-1694 כבנק פרטי למטרות רווח שפעל כבנק של הממשלה, ותפקידו העיקרי היה לספק לה הלוואות לצורכי מלחמה. אחד מבעלי המניות העיקריים בבנק היה המלך וויליאם השלישי, וזאת עוד סיבה שבגללה בית המלוכה האנגלי כל-כך עשיר.

במשך הזמן, הבנק השתלט על הדפסת הכסף בממלכה. המנהלים שלו לא עשו את זה כי הם רצו לפעול לטובת הציבור. הם עשו את זה בגלל שכסף הוא מוצר מאוד רווחי: העלות של הדפסת שטר או מטבע היא נמוכה, אבל תמורת שטרות ומטבעות ניתן לרכוש סחורה בשווי גבוה. לכן, מי שמקבל את הזכות להדפיס את הכסף, אוטומטית הופך למיליארדר.

בשלב מסוים, ממשלות התחילו להבין שהדפסת כסף כדי לייצר רווחים עבור בעלי המניות (שברוב המקרים היו גם השליטים) זה דבר נחמד, אבל אפשר להשתמש ברווחים גם לטובת הציבור. לכן, באנגליה הלאימו את הבנק המרכזי, ובמדינות אחרות יצרו בנקים שהם חלק מהמנגנון הממשלתי, ונתנו להם את הסמכות להדפיס כסף. לקח לבנקים המרכזיים כמה שנים להבין איך עושים את זה נכון. בהתחלה, היו לא מעט בנקים מרכזיים שהגזימו עם הדפסת הכסף ויצרו אינפלציות.

המפורסמות שבהן היו בגרמניה, בפולין, בהונגריה ובאוסטריה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בכל המדינות האלו, האינפלציה הגיעה לרמה כזאת שבה אנשים חזרו לסחר חליפין, כי הכסף לא היה שווה אפילו את הנייר שעליו הוא הודפס. גם ישראל ידעה בשנות ה-1980 תקופה של אינפלציה מאוד משמעותית, שהסתיימה רק אחרי חבילת קיצוצים ממשלתית נרחבת וקצת עזרה מהדוד מאמריקה. יש כמה מדינות שבהן עדיין לא למדו איך עושים את זה נכון. בוונצואלה, למשל, כמות השטרות שנדרשים כדי לרכוש גליל חבילת טואלט יותר גדולה מכמות הנייר בגליל, ובזימבבואה חדלו להשתמש בכסף המקומי אחרי שמיליארד דולרים זימבבואים היו שווים פחות מאגורה.

כדי למנוע חזרה של האינפלציות שיוצאות משליטה, המטרה העיקרית של הבנקים המרכזיים היא לשמור על יציבות מחירים. בפועל, זה אומר שהם צריכים לדאוג שלא יהיה מחסור בכסף, מה שיביא לירידת מחירים (דיפלציה), אבל לא להגזים בהדפסת כסף, כדי שלא לייצר תהליך שבו מחירים עולים בקצב מהיר (אינפלציה).

בין 2008 להתפרצות הקורונה, נראה היה שהבנקים המרכזיים למדו איך לעשות את זה נכון. הבנק המרכזי האמריקאי, הפד, הוביל מהלך שהחזיק את הכלכלה האמריקאית עם הראש מעל המים למרות שהמערכת הפיננסית העולמית הייתה על סף פשיטת רגל. בפד הבינו שהדולר הוא המטבע העיקרי של העולם, ושבתקופה של משבר, יש ביקוש גבוה לדולר מכל העולם. בין היתר, הביקוש לדולר נוצר בגלל שחברות ואנשים פרטיים בסין ובשאר המדינות המתפתחות העדיפו להחזיק דולרים מאשר את המטבע המקומי שלהם.

הפד ניצל את זה כדי להדפיס כמות עצומה של דולרים, שאפשרו לאמריקאים להמשיך לצרוך גם כשהאבטלה עלתה, והכלכלה קרטעה. הכסף הזה החזיק גם את הבנקים והחברות הפיננסיות בחיים, למרות שהמנהלים של כמה מהגופים הפיננסיים הגדולים בעולם לקחו סיכונים שיכלו לרסק חלק גדול מהשוק, ולהותיר חברות ללא יכולת לגייס כספים. אז במשך שנים, הפד הזרים כסף, הכלכלה חזרה לעבוד, והאינפלציה נשארה נמוכה כי הביקוש לדולר היה מספיק גבוה בשביל לספוג את כל הדולרים שזרמו מהמדפסת של הפד. בנקים מרכזיים אחרים בעולם המפותח (וגם בעולם המתפתח) חיקו את הפד, ובמשך כמה שנים נראה שהגענו לגן עדן של בנקאים מרכזיים: הם יכולים גם להחזיק את הכלכלה בחיים, וגם לא לייצר אינפלציה.

אבל אז הגיעה הקורונה. כשהיא הגיעה, הבנקים המרכזיים חזרו לאותה שיטה שהם הכירו מ-2008: להדפיס הרבה כסף. אבל הפעם, התנאים היו שונים. ראשית, שיבושים באספקה גרמו לעליות מחירים. שנית, החיכוכים הפוליטיים בין ארה"ב לסין ורוסיה גרמו לכך שהביקוש לדולר הוא לא מה שהוא היה פעם. אז האינפלציה זינקה. הבנקים המרכזיים נתפסו לא מוכנים מכיוון שלקח להם זמן להבין שהתנאים השתנו ושמה שעבד ב-2008 לא יעבוד ב-2021. כשהם הבינו מה קרה, האינפלציה בארה"ב ובאירופה כבר התקרבה ל- 10%, ואצלנו היא החלה לגרד את ה- 5% מלמטה.

בשלב הזה, בבנקים המרכזיים נבהלו, מכיוון שיותר קל להגיע מאינפלציה של 10% לאינפלציה של 100% מאשר לחזור לאינפלציה של 2%. אז הם החלו להעלות את הריבית ומהר. את המחיר מרגישים כל מי שלקחו הלוואות, וכל מי שעובד בחברה שלקחה הלוואות, כי עליית הריבית מגדילה את הסיכוי למכתב פיטורים. הבעיה קשה במיוחד במדינות המתפתחות, ששם זקוקים לכספים במיוחד, אבל עליית הריבית בארה"ב גם מייקרת את ההלוואות וגם הופכת את הדולר לחזק יותר.

או במילים אחרות: מילטון פרידמן צדק. הוא אמר פעם שבנקים מרכזיים תמיד מנסים להימנע מהטעות הגדולה האחרונה שהם עשו. התוצאה היא שהם עושים טעות חדשה.

ד"ר אביחי שניר, אוניברסיטת בר-אילן