למה מצרים זקוקה עדיין לצבא והאם יש קשר לישראל?

המצרים מחזיקים צבא ענק כשהסיבה העיקרית היא שבאופן ישיר ועקיף הוא כנראה המעסיק הגדול במדינה המחזיק גם נתחים בכלכלתה וסמן מרכזי ליציבותו הצלחתו ואיתנותו של המשטר. סיבה נוספת – גם אחרי 43 שנים מהסכם השלום, ישראל עדיין מוגדרת ע"י חלקים מהאוכלוסייה ומהאליטה המצרית כמדינת אויב. אך לצבא ובעיקר לרשת גדולה וענפה של קצינים וקצינים לשעבר במצרים יש אינטרסים כלכליים כבדי משקל ולמען טובתם של אלו – עדיף מבחינתם שלא להסתכסך עם ישראל.

למדינה אחת בלבד, שאוכלוסייתה גדולה מחצי מיליון תושבים - אין צבא. זוהי קוסטה ריקה. דווקא היותה בודדת וכה יוצאת מן הכלל מעידה על הכלל – מלבד הקטנות ביותר, לכל המדינות בעולם יש צבא.

למצרים צבא ענק ומודרני. כשמביטים במפה קשה להבין מדוע לה להחזיק בכלל צבא כה גדול? הרי היא אינה מוקפת אויבים וצבא זה עסק יקר. היא גובלת יבשתית בשלוש מדינות בלבד ששתיים מהן סודן ולוב חלשות מאד מבחינה צבאית, מדינות שלמעשה כמעט אינן מתפקדות. גם הרחק מגבולותיה אין מדינות המאיימות עליה. רק מדינה אחת, המרוחקת מאד מלב האוכלוסיה המצרית ע"י אזור מפורז עצום, חצי האי סיני, נחשבת ע"י המצרים כסוג של איום - ישראל. על אף שבין השתיים שורר שלום מאז ינואר 1980, האופן בו רואים חלקים מבני העם המצרי את ישראל מקורו בטינה מתמשכת, לעיתים אנטישמית, ששורשיה עוד טרם קום המדינה ושהצלחת ישראל היא לצנינים בעיניהם.

הרתעת אויבים פוטנציאליים וסיבות היסטוריות
המובן מאליו הוא להיות תמיד דרוך ומוכן בעולם אכזר שמבוסס על אינטרסים קרים. מדינות מחזיקות צבא כי לולא היה להן, גורלן היה כעלה נידף ברוח. אלמנט זה הודגש לאחרונה שוב, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. מדינות שההיסטוריה שלהן הייתה רצופת קרבות מול מדינות שכנות, תמשכנה להחזיק צבא גדול, ליתר ביטחון, לעיתים על אף שחלפו עשרות ולפעמים מאות שנים מאז שמלחמה אכן התרחשה בגבולותיהן. שוויץ למשל מחזיקה צבא גדול ומודרני ויש בה חובת גיוס, על אף שחלפו מאות שנים מאז שמדינה זו חוותה מלחמה.

הרתעת האוכלוסיה המקומית
שליטים טוטליטריים מעדיפים שיהיה לצידם צבא חזק ורצוי מאד שיהיה גם כפוף לחלוטין לשלטון. זה מרתיע מתמודדים אחרים וגם מרתיע אוכלוסיה בלתי מרוצה. זו הדרך האולטימטיבית לשמור על השלטון במדינות לא דמוקרטיות. צבא גדול גם טופח על הכבוד הלאומי ומרומם את השליט. אך זו גם חרב פיפיות. תמיד עולה הגנרל התורן שמקבץ תוך הבטחות התעשרות מספיק חיילים כדי לנסות ולבצע הפיכה. זו היתה הדרך העיקרית לחילופי שלטון ברחבי העולם עוד מן העת העתיקה.

מצרים יושבת באפריקה, יבשת בה מתחוללות תדיר הפיכות. מקרב 54 מדינות היבשת, שלטון צבאי הוא השכיח, דמוקרטיה הרבה פחות. רק בשלוש השנים האחרונות חמש מדינות במערב ומרכז אפריקה נתפסו על ידי חונטות צבאיות, האחרונה בהן ניז'ר ומלחמה פנימית מתרחשת כעת גם במזרח היבשת - בסודן. ב-2013 האחים המוסלמים במצרים לא השכילו להביא את הצבא לצידם וחשבו ששר ההגנה א-סיסי הוא פרטנר עד שהפך עליהם את השולחן בהפיכה צבאית והתמנה בעצמו לנשיא, בבחירות לכאורה דמוקרטיות.

תעסוקה
במדינות רבות, בדגש על הטוטליטריות ביניהן, החזקת צבא גדול היא גם ולעיתים בעיקר מנוע תעסוקה ומחולל משרות אדיר - דרך לשמר את השקט החברתי. בעת גיוסו, המגויס אינו נזקק לכישורים מיוחדים מלבד היותו בריא וכשיר פיסית ונפשית. הוא מקבל משכורת בסיסית העולה עם הותק וטיפוס בסולם הדרגות מאפשר לבעלי המוטיבציה להרוויח יותר. זוהי דרך לייצר תעסוקה להמוני מובטלים צעירים. במדינות עולם שלישי, ככל שהשכר המוצע גבוה ביחס למה שהאוכלוסיה יכולה להשיג בסקטור הפרטי או הממשלתי, כך רבה תועלת הצבא בעיני הציבור, שחלקו רואה בו קרש הצלה לעיתים אף מחרפת רעב.

צבא, כל צבא וכאן אין הבחנה בין דיקטטורות לדמוקרטיות, מחולל גם עבודה בלתי פוסקת המעסיקה אינספור קבלנים פרטיים ומעגלים רבים מחוץ לצבא הנהנים אף הם. תמיד צריך אספקה ותמיד צריך לבנות משהו, תמיד חובה לתחזק. לפי מיטב חוקי פרקינסון צבא הוא מנגנון שמעצים ומנפח את עצמו, גם ללא אויבים מוגדרים או סיכונים ממשיים.

מדוע זקוקים המצרים לצבא ענק? שלוש התשובות נכונות
למצרים צבא ענק בכל קנה מידה. לפי מדד המדרג צבאות על בסיס כוח האדם הפעיל, ז"א מספר חיילי הסדיר והקבע, הצבא המצרי הוא ה-10 בגודלו בעולם. גדול מהצבא הטורקי שמצוי במקום ה-11. מדד אחר המדרג מדינות לפי עוצמתן הצבאית מציב את ישראל במקום ה-14 ואת מצרים במקום ה-12 (במדד זה טורקיה מדורגת במקום ה-10). תקציב הצבא המצרי העומד על קרוב ל-6 מיליארדי $ ומהווה כ-1.5% מהתוצר, מספק שכר יחסי גבוה מאד למשרתיו - הרבה מעל השכר הממוצע במצרים. בנוסף, ארה"ב מספקת מענקים שנתיים בכ-1.5 מיליארדי דולרים מדי שנה, שמשמשים בין היתר כסיוע צבאי הכולל אספקת נשק ותחמושת אמריקאית מודרנית למצרים.

בעבר ובמשך שנים רבות המצרים היו במרוץ חימוש מול ישראל. למעשה, המצרים מאז ומעולם הקדישו משאבים כספיים ניכרים לצבאם, על אף שמדובר במדינה הסובלת תדיר מקשיים כלכליים ניכרים. עם ירידת המתח בעקבות יציאתה הסופית של ישראל מסיני, מרוץ החימוש הזה עבר לעצימות נמוכה, לפחות מבחינתה של ישראל ולמצרים היה קשה להתמיד בו בעיקר מסיבות כלכליות.

במרוצי חימוש מנצח הצד שיש לו אורך נשימה כלכלי גדול יותר. ההוכחה ההיסטורית הניצחת לכך היתה החלטתו של נשיא ארה"ב רונלד רייגן באמצע שנות ה-80 לנפח את תקציב הביטחון האמריקאי במסגרת מה שכונה אז "פרויקט מלחמת הכוכבים". הייתה זו יוזמה שאפתנית של נשיא ארה"ב בפיתוח מטריית הגנה הרמטית מפני טילים, במטרה לנטרל איום גרעיני סובייטי על ארה"ב. מרכיב עיקרי בתוכנית זו היה אמור להיות לוויינים המצוידים במערכות לייזר, שנועדו ליירט טילי אויב. המערכת כללה בנוסף למרכיב החללי לייזרים קרקעיים רבי עוצמה וטילים נגד טילים. ישנם אנליסטים רבים המאמינים שמרוץ החימוש הזה שנפתח מול ברה"מ, גרם בסופו של דבר לקריסתה של האחרונה, כי המשאבים הכספיים שנדרשו לה לעמוד מול העוצמה האמריקאית, העיקו באופן בלתי רגיל על כלכלתה וסופה שפשטה רגל וקרסה.

ישראל עומדת מול מספר מדינות וישויות עוינות (אם כי הרבה פחות מבעבר) אך למצרים אין מדינת אויב המאיימת עליה. קיים סכסוך מוגבל עם אתיופיה על מקורות מי הנילוס הכחול, בעקבות הסכר המפלצתי שאתיופיה בנתה המאיים ליבש חלק ממי הנילוס שזורמים במצרים, אך היא מרוחקת מהגבול המצרי וצבאה אינו מודרני. אז עולה השאלה מדוע המצרים צריכים בכלל להחזיק צבא כה גדול ומודרני?

ישראל עדיין מוגדרת אצל מצרים רבים כמדינת אויב. על אף שהסכם השלום שריר ועומד על 43 שנים (וכן ירבו), ישראל עדיין מוגדרת כמדינת אויב בקרב חלק מהעם ומחוגי השלטון. על אף שמדובר בשלום שישראל ניסתה פעמים רבות לחממו והיא רואה בו אחד מגדולי הישגיה ומעוניינת לשמרו ככל הניתן, המצרים רואים אותנו אחרת.

צבא גדול חשוב לא-סיסי גם על מנת להרתיע גורמים פנימיים במצרים מניסיון להפיל את משטרו, בדגש על האחים המוסלמים ודאעש. צבא בו משרתים מאות אלפי חיילים, שחלקם ניתנים לפרישה מהירה באזורי מתיחות פנימית, אינו עניין של מה בכך.

זה הצבא, טמבל
ואולי החשוב ביותר - הצבא, משרד הביטחון והמודיעין הכללי המצרי שולטים על חלקים גדולים בכלכלתה והם כנראה המעסיק הישיר ובעיקר העקיף הגדול ביותר במצרים. מאז עלה נשיא מצרים לשלטון, הוא העביר עוד ועוד נכסים ועוצמה כלכלית לידי הצבא, על חשבון המגזר הפרטי. א-סיסי נשען על כוחות הביטחון הגדולים ועל גישה כלכלית שמתגמלת את הצבא. לצבא המצרי השפעה גדולה מאוד על היבטים רבים בחברה המצרית, החורגים מתחום תפקידו הטבעי של צבא במדינה. רבים במגזר העסקי מתלוננים שא-סיסי הרחיק לכת עוד יותר בדחיקת היוזמה הפרטית לשוליים, על ההשלכות הכלכליות שנובעות מכך. הצבא עוסק לא רק בתפקידי לוחמה גרידא, אלא מעורב בצורה מהותית בפוליטיקה הפנימית, בכלכלה, ביחסי החוץ ותחומים נוספים בהתנהלותה של מצרים כמדינה. הצבא גם משפיע באמצעות רשת מבוזרת של קצינים בהווה ובעבר שיושבים במועצות מנהלים של חברות או שיש להם החזקות בעסקים פרטיים.

ההחזקות הללו עוזרות לצבא לקבל שליטה ברווחים, גם של עסקים שאינם בבעלות ישירה שלו. כך, חברות בבעלות צבאית חלקית בונות ערים חדשות, הצבא מגדל פירות וירקות בחממות, מחזיק מרכולים ומלונות ומייצר פסטה. הוא מנצל את מעמדו כפטור ממס ואת הגישה לכוח עבודה זול בדמות חיילים בשירות חובה. החברה המצרית איסט-גז, השותפה עם דלק בצינור הגז EMG היא בבעלות המודיעין הכללי המצרי ועוד.

האם נצטרך להתמודד איתם בקרוב?
למי שטרם הבין, העולם בנוי על אינטרסים קרים. לשלטון המצרי וגם לצבא המצרי סיבות רבות לשמר את השלום איתנו: החל מהפחד מהנזקים שהצבא הישראלי עלול לחולל במקרה של מלחמה כוללת, דרך הפגיעה בכלכלתה שתגרום אי שקט בקרב ההמונים שעלולים להפיל את השלטון, ערעור עוצמתה האזורית כתוצאה מנזקי המלחמה ועד איבוד אינטרסים כלכליים כבדי משקל ובראשם הסיוע האמריקאי והסכמי הגז עם ישראל. אך אהבת השלום לשם שלום - ממש אין כאן.

ד"ר אדם רויטר הוא יו"ר חיסונים פיננסים, יו"ר הדג'וויז, מחבר משותף של הספר "ישראל סיפור הצלחה".