הפד מתקרב ליעד האינפלציה - מה שנת 1967 יכולה ללמד אותנו

ההצלחה של הפד בהורדת האינפלציה משיא של שנים למרחק נגיעה מיעד ה-2% היא הישג יוצא דופן, בהתחשב בשוק העבודה ובמצב הכלכלה הרחבה אחרי חמש נקודות אחוז של העלאות ריבית. כעת החשש העיקרי הוא כלכלה שעלולה להתחמם יתר על המידה. 

הפד נוקט בגישה חדשה בכל הנוגע לניהול סיכונים במדיניות המוניטרית. הבנק המרכזי שוקל את ההשלכות הפוטנציאליות של הורדת הריבית מוקדם מדי לעומת הורדה מאוחר מדי. מאז החל הפד להעלות את הריבית ב-2022, קובעי המדיניות שלו דנו לא פעם בשאלה הזו במונחים של נחיתה קשה או רכה, האם הפחתת האינפלציה תגרום למיתון או לא, אבל יתכן שהפד צריך לשקול סיכון נוסף של אי נחיתה. 

שוק העבודה החזק היום מראה סימנים דומים לאלו שהופיעו לפני כמעט 60 שנה. במידה ונשווה בין המצב היום לבין המצב ב-1967, אם הפד לא רוצה להעלות את הריבית ב-2025, יתכן והוא יבחר לוותר על להוריד את הריבית ב-2024. 

בעקבות סימנים ראשוניים של התקררות כלכלית, הפד החל בסדרה של הפחתות ריבית בסוף 1966. הבנק המרכזי המשיך להוריד את הריבית ב-1967, למרות ששיעורי האבטלה היו מתחת ל-4% והמשרות הפנויות היו בערך כפול ממספר העובדים הזמינים בשוק. ובכל זאת, עם שיעור אבטלה מתחת ל-4% וסימנים ראשוניים להתקררות כלכלית, הפד בחר להמשיך ולהוריד את הריבית. לאחר כמעט שלוש נקודות אחוז של הורדות, הושגה נחיתה רכה, אך היא לא הייתה בת קיימא. הכלכלה התחממה מדי לאחר מכן וגרמה לעלייה באינפלציה. עד 1969, האינפלציה כבר עלתה על 6% והפד נדרש להעלות את הריבית ל-9%, פי שניים מהרמה בה עמדה הריבית ב-1967.
 

החברות נותרו חזקות

שיעור האבטלה נשאר נמוך בהרבה מהממוצעים ההיסטוריים ונתוני יצירת מקומות העבודה מדגישים את העמידות של שוק העבודה. וזה לא רק שוק העבודה. למרות ריבית שנמצאת בשיא, צמיחת התוצר המקומי הגולמי ממשיכה מעל המגמה - הקו התיאורטי הזה בין האינפלציוני והלא אינפלציוני. המדיניות של הפד נועדה להגביל את הפעילות הפיננסית, אך מדד התנאים הפיננסיים הלאומי של הפד של שיקגו הציג התרופפות במקום הידוק במהלך שלושת החודשים האחרונים. כלומר, הרווחים והמאזנים של החברות נותרו חזקים. 

כעת נשאלת השאלה, מדוע העלאות הריבית של הפד עד היום לא ריככו מהותית את שוק העבודה והאטו את הכלכלה? ייתכן שההשפעה פשוט מגיעה באיחור. עם זאת, לפי המחקר של ג'ו דייוויס מואנגארד, אוכלוסיה מזדקנת וגירעונות פיסקאליים גדלים העלו את הריבית הניטרלית בנקודת אחוז מאז המשבר הפיננסי העולמי, מה שמצביע על כך שריביות המדיניות צריכות להישאר גבוהות יותר מהרמות אליהן התרגלנו. שיעור ניטרלי גבוה יותר עוזר להסביר מדוע הכלכלה הצליחה להתנגד עד כה לריבית גבוהה יותר.

המדד המועדף על הפד

מדד המחירים לצריכה אישית (PCE) שלא כולל מחירי מזון ואנרגיה ונחשב למדד האינפלציה המועדף על הפד, הציג בינואר עליה שנתית של 2.4% - העליה השנתית הנמוכה ביותר מאז מרץ 2021, אז המדד עלה ב-2.2% לעומת מרץ 2020. מדד הליבה של ה-PCE עלה ב-0.4% לעומת ינואר שעבר וב-0.1% לעומת דצמבר.

המשמעות היא שהאינפלציה בארה"ב מאטה, זאת כאשר בדצמבר המדד הציג עליה שנתית של 2.6%. הנתונים האלה מגיעים בזמן קריטי, וזאת אחרי שמדד המחירים לצרכן בארה"ב הפתיע בדצמבר עם עליה שנתית של 3.4% (לעומת 3.1% בנובמבר) ונתוני התוצר שהעידו על צמיחה של 3.3% - הרבה מעל לצפי לצמיחה של 1.7%, נתונים שמורידים את הסיכויים להורדת ריבית של הפד.

הנתונים האחרונים יצרו התלהבות מחודשת בשווקים, כאשר המדדים שוברים שיאים. עם זאת, בעוד בתחילת השנה השווקים ציפו להורדת ריבית כבר במרץ, נראה כעת שהשוק מתמחר הורדת ריבית רק בחודש יוני. וזה כמובן עדיין תלוי בנתונים הנכנסים.