משה קציר
- בית המשפט פוסל הודאת נאשם שהושגה בטרם הודע לו על זכותו להוועץ בעורך דין תוך כדי אימוץ הדוקטרינה הפסיקתית לפיה, פסילת קבילותה של ראיה בפלילים בשל דרך השגתה, תלויה בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: הראיה הושגה שלא כדין; קבלתה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פיסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
- בית המשפט יוצר איזון בין זכויות הפרט להגנה על הפרטיות והגנה על שמו הטוב של הפרט לבין עיקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת וקובע כי יש לתת משקל רב יותר להגנה על צנעת הפרט של המתלוננת ולפרטיותה, ומשקל פחות יותר להגנה על שמה הטוב מפרסום הדברים – זאת, מאחר וככל שאין מדובר בהשמצות חסרות בסיס, אלא בהבאת דברים מפי אומרם, נראה כי זכותה של המתלוננת לשמה הטוב "מוגבלת". באשר להגנה על פרטיותה של המתלוננת, יש להבחין בין רמות שונות של פגיעה בפרטיות. העובדה כי לא מתבקש פרסומם של פרטים מזהים על המתלוננת, לבטח מצמצמת את הפגיעה בפרטיותה
- מבחן המקוריות של כתבי בי-דין, יוכרע על פי המתח שבין השיקולים הפונקציונאליים של כתבי בי-דין, לבין היות היצירה נובעת מפרי רוחו של הפרקליט. תביעה ובקשה לסעד זמני – צורתן, ניסוחן ואף ההשקעה והמאמץ המושקעים בהם, מוכתבים ע"י שיקולים פונקציונאליים ועל כן אין הם יצירה ספרותית מקורית הזכאית להגנה. אולם, ככל שבגדר התבניות המוכתבות על פי הדין, כתבי הטענות מתבססים פחות על יצירות קיימות של כתבי טענות, כך קל יותר להניח כי מדובר ביצירה מקורית שיש לזכותה בהגנת החוק
- הלכת השנים האבודות, כפי שהותוותה בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ (להלן: אטינגר), חלה גם בתביעות לפי חוק הפיצויים. ואולם, מקום בו מוצא בית המשפט הדן בתביעה כזו כי נתקיימו נסיבות המצדיקות נקיטה בהסדר התשלום העתי הסטאטוטורי, ניתן לנהוג כך, בבחינת מסלול חלופי להגשמה (חלקית אמנם) של התוצאה שביקשה הלכת אטינגר להשיג
