המעשה של סילמן - ככל הנראה מבשר את סופה של המחאה

למי שלא שם לב עד עכשיו, אז משה סילמן ז"ל שהצית עצמו לפני קצת יותר משבוע הצליח (במתכוון או שלא במתכוון) להסיט את המחאה החברתית מהמסלול שלה. בטעות מכנים את סילמן "סמל המחאה החברתית" אבל הכינוי הזה רחוק שמיים וארץ ממציאות המחאה ערב ההצתה. זו הייתה מחאה של מעמד הביניים, אלה שיש להם אבל הגיעו להבנה שנוצרה פה דינאמיקה שמחלישה אותם וקראו לשינוי. אחרי ההצתה, המחאה שינתה פניה והפכה למחאה של אלו שאין להם, במילים פחות יפות - "מחאת המסכנים", ומשה סילמן הוא הסמל שלה.

המחאה החברתית כמו כל אירוע בנויה על הסמלים שלה. ב-2011 הסמלים היו סתיו שפיר ודפני ליף, שתי תל אביביות ממעמד הביניים, שאפשר להזדהות איתן ולכן זה תפס. במחאת 2012 נוצר ואקום, לא הייתה שום דמות שתהווה סמל, עד משה סילמן. לכן, לפחות בינתיים, אנחנו נשארים עם מחאת המסכנים. אבל בעוד בשנה שעברה היה זה מעמד הביניים שיצא לרחוב בשביל עצמו, עכשיו הוא אמור לצאת בשביל האחר - וזה כבר סיפור אחר. מעבר לכך, למרות שהסמל הגדול בעולם (ישו...) תפס תאוצה דווקא במותו, במקרה הקטן שלנו - סביר שסמל חי יכול למשוך את העגלה בצורה טובה יותר.

הייתי בצעדה לזיכרו של סילמן ברחובות ת"א ביום שבת האחרון, שמעתי את האנשים מדברים וקראתי את השלטים. אח"כ הקשבתי לתוכניות רדיו עם אנשים מסכנים שהמדינה מתעלמת מהם, ואני לא אומר את זה בציניות - הם באמת מסכנים. אבל זה כבר כמה ימים שהציטוט מתוך הספר 'גרעינים לבנים' של יוכי ברנדס חוזר אליי ולא מרפה. "בכל פעם שהבאתי לו הודעת תשלום מבית הספר, שפתיו היו מתקמרות אז בהבעה מרירה, מלווה בתימהון עמוק, כאילו אינו מסוגל להעלות בדעתו מי מעז לתבוע ממנו כסף. לדידו, כל המוסדות חייבים היו להתחשב בו - הממשלה, העירייה, בתי הספר, אפילו ועד הבית. במקום לנסות לקחת אחריות על חייו ולעמוד ברשות עצמו בכבוד, היה מכלה את זמנו בכתיבת מכתבי תחנונים, בריצות חוזרות ונשנות לרשויות, בוויכוחים ואף בצעקות".

אני לא הולך למקומות האלה של להגיד שלהיות מסכן זה הכל בראש, כי יש יוצאים מהכלל שבאמת לא שפר עליהם גורלם והם נזקקים לעזרת המדינה. אבל מאז הצית עצמו סילמן ואגב כך את מחאת המסכנים, אני שומע יותר ויותר משפטים בסגנון "המדינה לא מחזירה לי אחרי שתרמתי" וזה צורם לי. כל מקרה לגופו הוא קורע לב ומכל מקרה שכזה התקשורת יודעת לעשות מטעמים, אבל האמת היא שהמסכנים האמיתיים הם חלק קטן מאוד מהעם. ובכל ליבי אני שמח על כך שקולם נשמע אבל זה לא 'קול העם' כפי שראינו ב-2011, ולכן זה יחזיק מעמד בדיוק עד המצית הבא, לא מעבר לכך.

יכול להיות שסילמן הצליח להחיות לרגע מחאה גוועת ויכול להיות שהוא הסיט מחאה חיה ממסלולה, בשורה התחתונה, כנראה שהטוויסט בעלילה של סיפור המחאה עושה (לצערי) בעיקר דבר אחד - מבשר את סופה.

מאת: יוסי פינק, עורך ראשי - Bizportal