האם לבנק ישראל יש חלק בגרעון המדינה?

אמש התבשרנו שהאוצר, בניגוד להמלצות , החליט שלא לעלות את מס ההכנסה בינואר. שעות בודדות לפני מסיבת העיתונאים, חזר בנק ישראל על הודעתו בהכרזת הריבית האחרונה (שנותרה ללא שינוי) כי כל סטייה ממתווה המיסוי שנקבע תשפיע לרעה על הגרעון.

באופן מפתיע, הצליח בנק ישראל בשנים האחרונות להוציא עצמו מכל אחריות ואף דיון תקשורתי או חלילה ביקורת, על חלקו בגרעון. מבט חטוף במאזן הבנק בשנים האחרונות מעלה את התמונה הבאה: עלייה משמעותית בגרעון משנה לשנה ובפרט בשנת 2010.

חשוב להבין את משמעות הדיון בגרעון בנק ישראל ביחס לתרומתו לגרעון והתקציב הממשלתיים, שבימים יפים יותר עברו מבנק ישראל לאוצר והקלו על התקציב ועומס המיסים.

אם כן, נבדוק את מקור העלייה בגרעון בנק ישראל בשנים האחרונות שקפצה משמעותית ב-2010, ומשפיעה ישירות על כולנו. האם היא אכן משרתת אותנו כראוי לעלותה?

בפירוט לדו"ח 2010 כתב בנק ישראל, "ההפסד נזקף בעיקרו לגידול הניכר של הוצאות הפרשי השערים". הפרשי השערים בדולר עמדו על כ-6% באותה השנה. האמנם? חשוב לציין שאת רכישות הדולרים יש לממן בהפרשי ריביות שקל-דולר, ועל זה כותב בנק ישראל כי "הכנסות הריבית נטו הסתכמו השנה ב-27 מיליוני שקלים לעומת 552 מיליונים בשנת 2009 - ירידה של 525 מיליוני שקלים."

בנק ישראל ציין כי הכנסות הריבית במט"ח עלו בעיקר מעלייה בהיקף יתרות המט"ח, והוצאות הריבית לציבור () ולבנקים גדלו בכ-50% משנה קודמת, כתוצאה מהיקף הספיגה המוניטרית שנדרשה עקב רכישות המט"ח והתרחבות פערי הריביות בין הריבית המקומית לזו שבחו"ל.

לתוצאה שתי השלכות משמעותיות
האחת, גרעון הולך וגדל של בנק ישראל אינו מאפשר העברת יתרות זכות לאוצר - דבר שהיה נהוג שנים קודם לכן. יתרות שיאלצו להגיע ממקור אחר (מישהו אמר מיסים?). השנייה, משמעותית לא פחות, פוזיציה של בנק ישראל בריבית קצרת הטווח במשק, הנגזרת מהלוואות לרכישת המט"ח וגלגולן, מטה את הכף לטובת המשך הורדת הריבית, או לכל הפחות השארתה ברמתה הנוכחית.

אם נוסיף לזה את השאיפה התמידית של בנק ישראל לשמור על יציבות הבנקים ולא לערער את תשלומי המשכנתא בעליות , נמצא שלקובעי המדיניות יש אינטרס והוא ברור.