שתי מדינות לשני מעמדות: בעלי הממון ובעלי הרצון

בדומה לתחומי חיים רבים, גם תחום הדיור הישראלי כבר אינו ניתן להגדרה כמקשה אחת, ויש לחלק אותו לשניים - ישראל לבעלי הדירות והממון וישראל "לרוכשי הדירות", מושג המגדיר את אלה המעוניינים ברכישת דירה, בעלי הפוטנציאל לקנות דירה, אבל לא יכולים כרגע, או בעתיד - שוב חברים, הפערים החברתיים צצים מעל פני השטח.

הטור הפעם יהיה רלוונטי כמעט לכל תחום חיים אחר שלנו, ובכל זאת, השתמשתי פה במושגים מעולם הדיור, אך הרגישו חופשי להחליף אותם במושגים מעולמות אחרים ותמצאו את אותה הבעיה ואותו הפתרון.

מספר יחידות הדיור בשיווק, מספר יחידות הדיור בהתחלות בניה וכן הלאה - כולם עונים על הצורך ומספיקים לישראל הראשונה. זו שבה הקרובים והמחוברים יכולים. זו בדיוק הסיבה שאני מבטל בהינף יד כל טיעון הקורא ל"רוכשים" להפסיק לקנות דירות ואז המחירים ירדו. חבריי הקוראים קריאה זו ואלו המקשיבים להם: זו לא אותה המדינה. קריאתכם במהותה נכונה, אלא שביחס הקיים היום בין ההיצע לביקוש: לא סופרים אותנו. אנחנו לא פקטור.
כתבתי כבר אודות הצעדים ובעיקר הכוונות מצד קובעי המדיניות בתחום, שאגב, גם הם כבר למדו לחלק את תושבי ישראל לשניים: אלו שיכולים ואלו שרוצים ורוצים. הם כל כך רוצים שפשוט קל לנו להיאחז בתקווה של כל שטות שפולט כל פוליטיקאי שבחרנו שייצג אותנו.

לכן אחלק את דבריי לשניים, שיח עם ישראל השנייה והצעה לישראל הראשונה, זו שמתהדרת בכלובים מזהב, חומות של ברזל ומצלמות אבטחה.

על פערים חברתיים - פעם ראשונה
אזרחי מדינת ישראל, אינני יודע אם שמתם לב, אבל ככל שחולפים הימים, אין יותר עליות בין העשירונים. ממש כמו בתקופה בה שלטו המעמדות, אם נולדת עבד - מתת עבד. לישראל הזו לא נותר זמן רב לשנות, יותר ויותר בעלי שררה מתקבעים בעמדות מפתח, חלקן בשלטון, חלקן בהון וחלקן בתקשורת. כך אנחנו מתרחקים מהאפשרות לשיח רציני על היכולת לשנות. זה הזמן שלנו לקחת אחריות על מחירי הדיור - כמו מזון ותרופות, קורת גג הינה זכות בסיסית של האזרחים במדינתם. מנהיגנו, תבחרו, על כך ורק על כך נצביע בקלפיות. רק זעקה רמה לצד משמעת עצמית, שתעמוד בפני קמפיינים יום לפני הבחירות. צאו לרחובות, הפגינו, דירשו שינוי בכל הנוגע לזכויותינו הבסיסיות ביותר - הקוטג' והקוטג'- אתם יודעים מה: הקוטג' והדירה הקטנה מספיקים בהחלט.

על פערים חברתיים פעם שנייה
לא משנה איפה תקנו דירה, איפה תקבעו את ביתכם. תשלמו הרבה יותר על שכונה "סגורה" וברחוב ללא מוצא, ובפתח דירתכם תתקינו מצלמה ופנס גדול. לעולם, אלומת האור של הפנס הזה לא תהא ארוכה מספיק כדי להגן על ילדכם.

חבריי "המחוברים”, לעומת זאת, לכם צריך להיות אכפת לא פחות מחוסר יכולתו של האחר, כי אם יש מחקר אחד שחוזר על עצמו, הוא זה הקובע חד משמעית מתאם מדוייק בין גובה הפערים החברתיים לרמת האלימות במדינות המפותחות. אתם צריכים להבין, הסיכויים שהילדים שלנו יפגעו ממכות ודחיפות בעלייה לאוטובוס הולכים וגוברים מהסיכויים שאותו אוטובוס יתפוצץ. גם יותר סביר שילדינו פותרים סכסוכים באמצעות זריקת שולחנות, במקום להשתמש בהם כמקום מסתור בעת אזעקת צבע אדום.

חברי ההון - שלטון היקרים שלנו, אלה השומרים מכל משמר על המצב הקיים כאן בתחום הכלכלי - חברתי, אתם צריכים להבין, נכון, אתם יכולים ואתם תשמרו כנראה על כיסא עור הצבי שלכם, את הגז אצלכם ותקציבי המערכות הציבוריות המסואבות, אך האם כל אלו ישמרו על הילדים שלכם? - ספק רב מאד. עד שלא נחזור להיות מדינה אחת, המאפשרת תחרות הוגנת, תחרות בריאה, אין הגיון במחשבה שפתרון אחד, טוב ככל שיהיה, יענה על הצורך של שתי בעיות. כשל יסודי דורש מענה יסודי. כשל בסיסי דורש טיפול מהבסיס, ולא בקצה הפרמידה.