עצמאות 1: אנחנו על מסלול מסוכן, צריך לקבל החלטה

כמדי שנה אעלה לפגוש את החברים. החברים מלבנון של 1982, אותם חברים שמאז אותה שנה, חלקם לא איתנו, אבל תמיד יישארו חברים. כקצין צעיר בשריון בחטיבה 500, גדוד 430 בגזרה המרכזית, שנאלץ להתמודד עם מלחמה, מוות וזיכרונות שלעולם לא יעזבו, אני חייב להודות כיום, שנים אחרי, שהמלחמה עיצבה את דמותי, לטוב ולרע, יותר מכל דבר אחר.

יחד עם זאת, אחד הדברים שמאוד משתנים עם הזמן ואחרי המלחמה, היא אותה תפישה ואמונה, כמעט עיוורת בעתיד, בהנהגה ובצדק. אותה תפישה של קצין צעיר ומורעל במה שמכונה "צדקת הדרך".

והיום? לי כבר אין ספק יותר! אנחנו על מסלול לא נכון, מסלול בדרך לאסון ואבדון. כמו אותו אחד שעומד שם למעלה על קצה התהום, מסתכל קדימה ואומר שהשנה נעשה את הצעד הגדול קדימה! זו בדיוק הרטוריקה בימים אלו של זיכרון, אבל ועצמאות. אותה רטוריקה שהפכה להיות המסלול של ארצנו. רטוריקה שקרית, רטוריקה מתעתעת, רטוריקה ריקנית שמוכרת לנו מילים יפות שמכילות אובדן דרך.

כוחה הצבאי והטכנולוגי של מדינת ישראל הוא עצום. כוחה הכלכלי של מדינת ישראל אל מול האיומים מסביב הוא ענק. זו עובדה. אז מה עושה אותו אחד עם כוח ועוצמה כה חזקה? שמח בחלקו? משוויץ? משפיל? כוח הוא דבר מוגבל, זמני, משכר ומעוות.

העולם הכלכלי מספק לנו אינסוף הזדמנויות לראות מה קורה כשאדי הכוח עולים להם אל המוח. בדומה לסם הגורר חיוך, מנוחה והתמכרות עד הרס. גם כוח ללא רסן מביא עמו את האסון הבא. חברות ענק ששלטו ללא עוררין, שכוחן היה בלתי סביר, נפגעו גם הן מאותו הסם והתרסקו. חברות כמו ,NOKIA, Lehman Brother's, AIG, Blackberry ורבות אחרות, הן דוגמא טובה (למי שצריך) עד כמה מסוכנת התנהלות ששיכורה מכוח ללא גבולות, היגיון או רסן.

כשמדובר בחברות כלכליות, אפשר להגיד "בסדר.. נו, הלך הכסף", אבל מה קורה כשמדובר על עם שלם? זה כבר סיפור אחר. בואו נביט בכותרות,בפערים החברתיים הבלתי נסבלים, ברמות המחירים שהורסות כאן דור שלם שאינו יכול להתקיים, בבושה על פניהם של בני הדור השלישי שאינם יכולים לסיים את חייהם בכבוד. אני יכול להמשיך למנות את העוולות החברתיות, אבל הרשימה באמת ארוכה. בדרך כלל, גם מובילי הדעה הגדולים אוהבים להסית את השיח החברתי לשיח הפוליטי ולהפיל עליו את מלוא האחריות.

הרי כמה פעמים שמעתם שנורא יקר כאן כי אין שלום אבל מצד שני אין פרטנר? אז בואו נדבר על "שלום", המילה הזו שכולנו משתמשים בה עשרות פעמים ביום וחלקנו עושים הכל בכדי שהוא לא יתקיים. אני בטוח שהוא אפשרי. צריך רק לרצות ולהבין שהעוצמה הקיימת שלנו חייבת לשרת רק דבר אחד - השגת השלום.

בדומה לדברים רבים בחיים, בכדי לפתור בעיות קשות צריך לרצות. צריך להנהיג . צריך להוביל. צריך לזרוק לפח את הפופוליזם ולשחות נגד הזרם הקיצוני. כך קמה לה מדינת ישראל, כך קמה לה תעשיית היי טק מפוארת וכלכלה חזקה. אני חושב שהשאלה האמיתית שצריכה להישאל, היא האם אנחנו באמת רוצים שלום?

הרי אפשר תמיד להאשים את הפוליטיקאים, והאמת, כמו שהם נראים, זה כמעט מובן מאליו ואפילו קל מדי, אבל רגע, מי בוחר בהם? כמה דורות עוד אפשר להסתתר מאחורי סינר השואה מצד אחד וסמל הגבורה מצד שני?

בעודי כותב מילים אלו, אני יכול להישבע, שכל אחד מכם יודע בדיוק איפה בסוף יעבור הגבול, איך ייראה השלום ועל מה נצטרך לוותר בסוף. כל מה שנשאר לנו זה לקחת אחריות, להוביל ולקבל החלטה אמיצה.

האם אנחנו רוצים להמשיך להחליק מטה במדרון הבינלאומי החלקלק? האם אנחנו רוצים להגיע לנקודה בה נהיה חלשים מדי לנהל משא ומתן ולקבל החלטות? האם אנחנו רוצים להמשיך לחכות ולהדחיק עד שההחלטות יתקבלו עבורנו? החלטות אמיצות אפשר לקבל כשאתה חזק, כשאתה חלש זה הופך לבלתי האפשרי.