"נמאס מהויכוח בין לפיד לפלוג - שיבטלו הטבות מס ויקצצו בפנסיה התקציבית"

קצת נמאס לקרוא על הוויכוח, בין האוצר ובין , באילו דרכים עלינו לפעול על מנת לפתור את בעיית הגירעון התקציבי המסתמן לשנים 2014 ו-2015. גם האוצר וגם בנק ישראל מציעים שורת צעדים נעדרי מקוריות, המתמקדים בעיקר בהעלאות מסים אפשריות, ביטולי פטורים ממס, העלאת הגירעון התקציבי מעבר ל3% וקיצוצים בתקציב.

ואני שואל, בכל הצניעות האפשרית ועל בסיס לא מעט ניסיון גם בשירות הציבורי וגם במגזר העסקי, האם כלה כוח היצירה בישראל? האם בנק ישראל, על כל משאביו וצוות הכלכלנים שברשותו, והאוצר, עם כל ניסיונו, לא יכולים להציע לנו רעיונות מקוריים יותר לפתרון הבעיה, שיהוו אף תיקון במבנה המשק?

אבהיר את עמדתי: אינני תומך תמיכה אוטומטית בעמדת האוצר. אני סבור שאין צורך לחרוג משיעור גירעון של 3%, וכי ביטול הטבות במס, ככל שהדבר אכן מתאפשר, זהו מהלך נכון. פריצת יעד הגירעון יכולה להיות נכונה רק אם אינה הופכת להיות לפריצת יעד מבנית. יעד גירעון של 3% הוא נורמטיבי. רצוי לשנותו רק לתקופה מוגבלת על מנת לפתור בעיות שלא היו בתחום הציפיות התקציביות, כמו הלוחמה בדרום שארכה 50 ימים.

ביטול הטבות מס, על אף שהוא מעלה את נטל המס, הינו מהלך חשוב וערכי, אשר אינו חייב להיעשות בצורה דרסטית אלא יכול גם להיעשות בצורה מתונה, כמו למשל, שיעור נמוך של מע"מ על מכירת ירקות ופירות או קביעת שיעור ערך מוסף נמוך לשירותי תיירות. במדינות רבות בעולם אין פטור ממע"מ על שירותי תיירות.

לצמצם הטבות מס
צמצום הטבות מס גם מייעל את מערכת המס ויוצר שוויון בחלוקת הנטל. ללא ספק יש לצמצם את הטבות המס הניתנות לחברות תעשיה המייצאות למעלה מ-25% מתוצרתן. יצוא השירותים בישראל מגיע כבר להיקף של 32 מיליארד דולר בשנה, ואין הוא זוכה להטבות מס כלשהן. אלא שהתמודדות עם ביטול הטבות מס צריכה להיעשות בדרך של הסכמה רחבה עם ארגוני העובדים כולם ועם ארגוני המעסיקים כולם. ניתן לגבש הסכמה כזו, אם היא מובלת בתבונה. בהיעדר הסכמה, נוליד רק ניסיונות נפל שיגרמו לנזקים ללא כל תוצאות של ממש.

גם בקיצוץ ההוצאה ניתן להגיע לתוצאות חיוביות, מבלי לפגוע בשירותים החברתיים. אנו יכולים, למשל, להוריד את רמות הפנסיה התקציבית, לכל רוחב קבוצת העילית הנהנית מפנסיה תקציבית גבוהה. אפשר לעשות זאת באופן מדורג על פי רמות ההכנסה. מהלך כאמור יהווה דוגמה אישית תורמת.
אך השאלה החשובה מכל היא מדוע משרד האוצר ובנק ישראל אינם מגבשים ביחד צעדים מחוללי צמיחה, שיחזירו למשק את תנופת הצמיחה, כפי שהיה באמצע שנות ה-2000? ההירתמות למסלול מוגבל בעל ארבעה מוקדים: קיצוץ תקציבי, העלאת מסים, ביטול הטבות מס וגידול בגירעון התקציבי; מסיט אותנו מקו החשיבה שהיה צריך להתגבש היום.

יש צורך לגבש, תחת מנהיגותו של ראש הממשלה או שר האוצר, בתוקף תפקידו כיו"ר ועדת השרים לחברה וכלכלה, הסכמות רחבות במשק שיעניקו תנופה חדשה לצמיחה. התשתית התבססה: יזמות עסקית רבה, שיעור אבטלה נמוך, שיעור נמוך, שיעור בנקאית נמוך, שער חליפין המתחיל להתאזן ברמות סבירות, יחס חוב תוצר משביע רצון, גרעון תקציבי נמוך, כל אלה הם תנאי יסוד היוצרים תשתית לצמיחה מחודשת.

ניתן היה, לאחר דיונים, לגבש תוכנית המבוססת על העיקרים הבאים:

א. העלאה מתונה ומדורגת של שכר המינימום עד רמה של 5,000 שקל.
ב. איסור סכסוכי עבודה לתקופה של שנה.
ג. הורדת תביעות השכר במגזר הציבורי לתקופה של שנה.
ד. צמצום המגזר הציבורי, ללא פיטורים.
ה. חזרה למתווה מתון ומדורג של הפחתת מסים.
ו. הגדלת התחרות במשק בדרך של המשך הצמצום של חסמי יבוא.

ולא בהכרח דווקא בקווים אלה. ניתן ליזום הצעות נוספות, טובות יותר, אך לשם כך חייבים לעזוב את הוויכוח העקר ולהיכנס אל מרחב החשיבה של הנעת המשק, במשותף, לצמיחה. זוהי החובה המוטלת היום על ממשלת ישראל ועל בנק ישראל כיועץ כלכלי עתיר משאבים לממשלה.