משקל המאזניים: הכלכלנים צריכים לבחור אירן או המערכת הבנקאית?

בשנים האחרונות, בפעם המי יודע כמה, שב ומוכיח את הגבולות הצרים של השיח הציבורי, הצהרות פוליטיות ובעיקר לשאיפות שלנו כאזרחים. גבולות כל כך צרים, בתוכם המחירים, במצב אופטימי מאד, יכולים לרדת. לפני כשבוע קראנו הצהרות של אותו הבנק, כי ירידה חדה במחירי הדיור, או חלילה משבר של ממש בענף, מהווים את האיום הגדול ביותר על יציבות המערכת הבנקאית. וכשבנק ישראל יוצא בהצהרה שכזו, חשוב להבין שבסופו של דבר, כל תכנית מקומית או הצהרת בחירות, ש"הנה, אפשר להוריד בקלות את מחירי הדיור", יתקלו באותו גבול שסימן בנק ישראל מול שאיפתנו לראות את המחירים באמת יורדים.

המקרה הספציפי של בנק ישראל וענף הנדל"ן מאד דומה לסוגיה של מערכות הבחירות בישראל, האם סדר היום הוא חברתי כלכלי או שמא בטחוני מדיני? במידה והיה קרב בחירות סביב יוקר המחייה בישראל, קריסת מעמד הביניים והנטל העצום המושת על אזרחיה העובדים של מדינת ישראל - דיון אמיתי סביב הסוגיות הכלכליות, באה סמכות בכירה ואמרת לנו: "אירן וחיזבאללה", ובזאת תם הדיון.

לבנק ישראל שני תפקידים מורכבים: צמיחה ודאגה למשקי הבית מצד אחד, ושמירה על יציבות המערכת הבנקאית מנגד. הם רואים היטב את אזרחי המדינה קורסים תחת נטל ההוצאות הגובר, שחיקת השכר וקושי משקי הבית לרכוש דירה - כיצד הגענו למאות משכורות משוכללות על מנת לעמוד בהחזר המשכנתא והעזרה בהורים, השוברים את כל חסכונותיהם לפנסיה על מנת לעזור לזוג הצעיר ברכישת דירה. אין ספק שהם רואים מצב אבסורדי של מחירי דיור נוסקים וכיצד אותם משקי בית שתפקידם הוא, בין היתר, לדאוג להם, מתרחקים מהאפשרות של רכישת דירה.

אלא שלא מדובר בהתעלמות מכוונת - לבנק ישראל קיים תפקיד נוסף - הגנה על יציבות המערכת הבנקאית. זהו למעשה האינסטינקט הראשוני של בכירי הפקידים בבנק ישראל. כשאר הם מזהים סכנה לאותה יציבות, הם זועקים. ירידת מחירי הדיור בהחלט נתפשת בעיניהם כסכנה ליציבות המערכת הבנקאית ומחשבותיהם נודדות אל עבר הנורא מכל: קריסת בנק גדול, פיטורי אלפי עובדים במשק ועוד.

בהצהרתו האחרונה של בנק ישראל, אנחנו נחשפים לבחירתו המיידית בין משקי הבית למערכת הבנקאית כולה. הוא בוחר להגן על האחרונים, גם על חשבון שקיעתם של משקי הבית, לכן כל פעולה, תכנית או הצהרה של מי ממנהיגנו על הורדת מחירי הדיור באופן דרסטי, תיתקל במערכת משומנת היטב שתטרפד בסופו של דבר כל מהלך כזה ותסיט את סדר היום לדאגה מפני האיום הגדול באמת.

בשני המקרים, הן של השיח החברתי והן של תפקיד בנק ישראל, אין תשובה חד משמעית לגבי מה נכון יותר לעשות. יחד עם זאת, חשוב לפחות שנביט בעין מפוקחת על האפשרויות. כל החלטה של רכישת דירה צריכה להיבחן באופן סובייקטיבי לאור מכלול השיקולים של בנק ישראל ששומר עלינו ועל עצמו. אל המסקנות, האם לחכות, האם לקנות, האם המחירים יעלו או ירדו בטווח הזמן הקרוב, זאת, עלינו להגיע בכוחות עצמינו.

כמו בכל מערכת או קונפליקט פנימי, הפתרון הוא איזונים ובלמים. ישנן מדינות שפיצלו את אחריות הבנק המרכזי, ופועלות בשתי רשויות נפרדות שתפקידה של האחת היא דאגה לצמיחה ולמשקי הבית והשנייה ליציבות המערכת הבנקאית. אצלנו עדיין מצפים מאותם אנשים ליישם את אותם איזונים באותה מערכת עצמה - אותם פקידים באותו בנק מרכזי.

משמעות האיזונים במקרה של מחירי הדיור או היציבות במערכת הבנקאית היא להבין כי בידנו שתי אפשרויות לא טובות במיוחד, אבל גם כשהן לא טובות, צריך להבין אותן ולבחור ביניהן. הראשונה, להפנים כי תהליך ירידת המחירים אליו אנחנו כמהים הוא תהליך ארוך, איטי, שתחילתו בכלל בבלימתה של עליית מחירי הדיור וסופה במרחק של דור או יותר כדי לחזור למחירים שפויים יותר.

אפשרות אחרת, שקולה לסיבה שבגינה המדינה מעדיפה עד היום להפנות יותר תקציבים לאיום האירני מאשר להקלה בנטל המיסים - כדי ליהנות מירידת מחירי הדיור יהיה עלינו לשלם מחיר יקר מאד ונוקב, משבר עמוק ורבוי קורבנות בדמות האטה במשק, גלים של פיטורי ענק ואף קריסה אפשרית של בנק גדול.

איך שלא מסתכלים על האפשרויות העומדות בפנינו כיום, לאחר כמעט עשור של נסיקת מחירי הדיור לצד טיפול כושל של הממשלות האחרונות בהגדלת היצע הקרקעות - "התיקון" בשוק הדיור יהיה כואב. כואב מאד. בכל מקרה, הרי שאם להיות כנים, קצת נדפקנו.