לילה טוב אירופה: כשמבלבלים בין אסטרטגיה לחלומות

בימים האחרונים, לפחות מעל לפני השטח חזינו בקונצנזוס די נדיר בכדורסל הישראלי - כולם רצו שהפועל ירושלים תופיע בעונה הבאה ביורוליג. שמעון מזרחי הצביע בעד, שרת הספורט ניסתה לעזור ומנהלת הליגה פנתה ליול"ב במכתב נרגש. התוצאה אומנם ידועה' אך תחושת ה"מגיע לי" מחדדת עובדה אחת ברורה - במשך שנים, היתה מנהלת הליגה עסוקה בקרב הלא נכון שנבע מאסטרטגיה שגויה.

<

מנהלת הליגה, אם תרצה בכך או לא, מזוהה עם מספר אלמנטים עיקריים: שיטת הפיינל פור שמטרתה לפזר את התארים בין קבוצות הליגה ככל שניתן, החוק הרוסי וליגה ארוכה מאוד. אפשר להתווכח על מידת ההצלחה של כל אחד מהפרמטרים, אך העיסוק הרב בהם החביא מתחת לשטיח את העדר האסטרטגיה סביב מנוע הצמיחה החשוב באמת של הכדורסל הישראלי - התמודדות במפעלים האירופיים.

<

שיטת הפיינל פור - קוסמטיקה בלבד
שיטת הפיינל פור (שעשויה לחזור אלינו בעונה הבאה) וגם שיטת ההפרשים נולדו במטרה לפזר תארים, לייצר תחרות ולהעניק לכל הקבוצות את האפשרות לחלום. בפועל, זכיה באליפות לא קידמה אף אחת מהקבוצות שזכתה בהן, היא לא משכה אליהן שחקנים טובים יותר, לא הגדילה באופן משמעותי את ההכנסות ובוודאי שלא שימשה מנוף להצלחות נוספות.

<

שיטת הפיינל פור השיגה את המטרה המוצהרת שלה, אך הרחיקה את מה שחשוב באמת. היא העניקה שמחה ללא גבולות למספר קבוצות וקהלים שזכו לטעום מהחלום, אך השמחה הגדולה של ליל האליפות הסתירה בצילה את העדר החזון. התחרות לא נוצרה כתוצאה מצמיחה של הקטנות, אלא כתוצאה מחוסר הצלחה נקודתי של מכבי תל אביב, וכך הרמה של הכדורסל הישראלי נותרה תקועה במקום.

<

החוק הרוסי - משוואה עם שני נעלמים
חיזוק הצביון הישראלי ומתן הזדמנויות לשחקן הישראלי הם מטרות מבורכות שקל להזדהות איתן, אך החוק הרוסי מייצר בעיה לא פשוטה לכל קבוצה שמעוניינת לתקוע יתד באירופה. כללי המשחק באירופה הם כללים גלובליים, ואין בהם שום יתרון לקבוצה שמרבה לשתף שחקנים מקומיים. אפשר לחלוק על כך אך בדיוק כמו במאקרו כלכלה - משק קטן אינו יכול לשנות את כללי המשחק של המשק הגדול. הוא יכול לפעול לפיהם או לנבול בתוך עצמו.

<

החוק הרוסי מייצר בעיית הרכבים קשה לכל קבוצה שמעוניינת להצליח באמת באירופה, מאחר ולצערנו אין מספיק שחקנים ישראלים שיכולים למשוך קבוצות להצלחה במפעלים השונים. הבעיה שנוצרת היא מקצועית וכלכלית - הרכבים שונים הם כאב ראש למאמן, והצורך בשחקנים שיופיעו רק במפעל אחד הם כאב בכיס לבעלים. על הכאבים האלה העדיפו בסופו של דבר רוב הקבוצות לוותר.

<

ליגה ארוכה - זיהוי צרכים נכון ומענה שגוי
שיטת הליגה עתירת המשחקים עונה על צורך מסויים שמבקש לתת לשחקנים לשחק. הגישה שאומרת שאם כבר מעמידים תקציבים של מליונים (ולא משנה כרגע אם מדובר בשקלים או בדולרים), אז שלפחות לא נסיים את העונה אחרי 20-30 משחקים - היא גישה בריאה ונכונה, אך את המשחקים העודפים יש לחפש מעבר לים ולא באמצעות פיתרון מלאכותי שמפגיש 2 קבוצות עם קהל משותף של 500 אוהדים, 4 פעמים באותה העונה

<

אז מה כן? מענה נכון על הצרכים של הכדורסל הישראלי ניתן להשיג באמצעות המפעלים האירופיים. תמיכה נכונה של מנהלת הליגה בקבוצות צריכה להתבצע באמצעות שילוב של תמיכה כלכלית ראשונית (כי בשלב הראשון המפעלים הארופיים עולים כסף ולא מכניסים כסף) לצד סנקציות כלכליות לקבוצות שמסרבות לאתגר האירופי.

<

אך בראש ובראשונה זו צריכה להיות אסטרטגיה ארוכת טווח שמבוססת על ההכרה בכך שהישענות מוחלטת על השוק המקומי לא יכולה להעניק לכדורסל הישראלי דבר מלבד בינוניות ואשליות. צריך לגרום לאלה האחרונות להתפוגג, ובמקום לחלום על סינדרלות לחלום על קרב גלדיאטורים - פלייאוף שכולל 4-5 קבוצות, שאחת מהן הגיעה לפיינל פור של היורוליג, אחת הגיעה לחצי גמר היורוקאפ, אחת הגיעה לרבע הגמר ואחת כמעט וזכתה ביורוצ'לנג' - זהו חזון הרבה יותר נכון שיעניק לכדורסל הישראלי הרבה יותר מאשר חלום על קבוצה "משום מקום" שזכתה באליפות רק בגלל שיטת המשחקים השנויה במחלוקת.

<

כשיש אסטרטגיה ובוחנים כל פעולה נקודתית ביחס אליה - יודעים לקבל את ההחלטות הנכונות. אם הדיון על אורך הליגה (כמות המשחקים) היה מתקיים לאור אסטרטגיה כזאת הליגה היתה קצרה יותר במטרה לסייע לקבוצות שמשחקות במפעלים נוספים. אם הדיון על קידום השחקן הישראלי היה מתקיים לאור האסטרטגיה הזאת החוק הרוסי היה נמוג ובמקומו היו עולות הצעות אחרות שמשרתות את אותה המטרה, אך בלי לפגוע בתחרותיות שלנו מול קבוצות באירופה.

<

הדבר המתסכל ביותר הוא העובדה שמנהלת הליגה יודעת לעבוד. היא עמדה באופן מעורר הערכה וכבוד במטרות שהיא הציבה לעצמה. במנהלת עובדים אנשים מוכשרים שהצליחו לעשות דברים יפים, אך כל עוד הדברים החשובים באמת נקבעים בהצבעות דירקטוריון, שבהן היו"ר הוא על תקן פקיד, ולקבוצה עם 200 אוהדים ו-50 מנויים יש את אותו הכח כמו לקבוצה עם מאות אלפי אוהדים ואלפי מנויים, הכדורסל הישראלי ימשיך לחלום את החלום הלא נכון, להסתגר בתוך עצמו ולהביע תדהמה נוכח העבודה שבארגון כמו היול"ב, אף אחד לא סופר אותו באמת.