רודפי צדק: השיימינג ברשת נמצא בהקצנה; איך נמנע את הקורבן הבא?

השיימינג הוא אחת הבעיות החמורות ביותר שכל חברה מערבית מתמודדת מולה, מאחר והוא מכרסם באחד היסודות החשובים ביותר בחברה דמוקרטית - כל אדם חף מפשע עד שגוף מוסמך (בית המשפט) יחליט אחרת. הרשתות החברתיות מעניקות לכל אדם את היכולת להיות הקטגור, השופט וגם המוציא לפועל שמיישם את גזר הדין תוך שניות. השיימינג חושף אחד הדברים המרתקים שבשימוש ברשתות חברתיות - ההבדל בהתנהגות שלנו כאשר אנחנו "חובשים כובעים שונים" ונמצאים בתפקידים שונים.

<

אחד מהפערים המעניינים ביותר, ואולי גם המשפיעים ביותר על כולנו כחברה, ניתן למצוא בקוד ההתנהגות של אותם הפרטים כאשר הם צרכנים לעומת קוד ההתנהגות שלהם כיצרני תוכן. אחד המאפיינים של הצרכן החדש הוא הדרישה מהיצרנים לגלות אחריות תאגידית - הצרכן יודע לדרוש, ובצדק, שהמוצר שהוא צורך לא יבוא על חשבון רמיסת זכויות בסיסיות של אף אחד אחר, גם אם הוא חי בצד השני של הגלובוס. אחרי שאפילו ארגון ענק כמו NIKE נפגע מחרם צרכנים שנולד כתוצאה מחשיפת סדנאות יזע במזרח הרחוק, אף ארגון לא מקל ראש בדרישה הצרכנית הבלתי מתפשרת לאחריות תאגידית.

<

המעניין, שאותם הצרכנים שיודעים לדרוש מהיצרן לעמוד בסטנדרטים חברתיים ברורים ובלתי מתפשרים, נופלים בפח כאשר הם יושבים מול המקלדת, מסירים את כובע ה"צרכן החברתי" וחובשים את הכובע של "יצרן התוכן". 

<

השיימינג הטרי והמדובר ביותר כרגע, הגיע עם המילים "השטן מסתובב חופשי", כאשר בעלים של כלבה גוססת לקח אותה ליום כיף אחרון בחוף הים והואשם ברצח נוראי והתעללות בבעל חיים חסר ישע. המסר הופץ במהירות וקשה לדמיין מה עבר על אותו אדם מסכן שנאלץ להתמודד עם הפרידה מבעל החיים האהוב במקביל לרצח האופי שעבר. ישנו מקרה בולט נוסף, השיימינג האכזרי שחווה מנהל לשכת האוכלוסין בת"א, אריאל רוניס, ז"ל, שהואשם באפלייה וגזענות.

<

בראיה האישית שלי, המשותף לשתי הדוגמאות, שמבין עשרות הפוסטים אליהם נחשפתי בנושא, זיהיתי לא מעט מחבריי (הויראליים) שנוהגים לחבוש את הצרכן החברתי ודבקים בכל כוחם בערכים שהוא מייצג, אך נוהגים באופן הפוך כאשר הם בתפקיד יצרן התוכן, שהם מאשימים, מפיצים, לא בודקים את העובדות ואם הם היו תאגיד או יצרן, הרי הם כצרכנים היו מובילים מחאה חריפה נגד עצמם.

<

הניגוד העצום שבין הדרך בה אותו אדם מתנהג בסיטואציות שונות נובע מהתחושה שמלווה אותנו בלא מעט סיטואציות בחיים, ופעמים רבות גם מפילה אותנו בפח - התחושה הצד. התחושה שנעשה כאן עוול, שמישהו חייב לעשות משהו - יש רעים ויש טובים, הכל ברור, אנחנו צודקים ולכן הכללים לא חלים עלינו.

לפעמים תחושת הצדק שלנו מלווה בקונצנזוס עצום, כמו למשל הקונצנזוס שנוצר סביב פרסום הסרטון של טיסת השוקולד המפורסמת (ואני לא טוען שאם הייתי לובש את נעליו של מפיץ הסרטון הייתי בהכרח נוהג אחרת). לאחר מכן, אנחנו מרשים לעצמנו, במודע, להסתמך על טיעון של צד אחד (גם אם הוא מגובה בסרטון) ולקחת חלק בגל השיימינג האקטואלי. לפעמים הפעולה נובעת מנושא שמאוד בוער בנו (כמו למשל פעילים בארגוני זכויות בע"ח) עד שאנחנו שוכחים שגם לנאשם יש זכויות. לפעמים אנחנו כל כך חוששים שהצדק לא ייצא לאור כי מישהו שעשה משהו ממש רע לא ייענש - עד שאנחנו לוקחים על עצמנו תפקידים שאיש לא הסמיך אותנו אליהם.

<

כך או כך, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם תופעת השיימינג היא להבין שגם כאשר אנחנו בטוחים שהצדק איתנו, זה לא פוטר אותנו מלנהוג על פי הכללים והסטנדרטים שאנחנו דורשים מאחרים. גם כאשר אנחנו צודקים, יש דרך להעביר את המסר, יש דרך להוציא את הצדק אל האור. אם נסטה מאותה דרך אנו עלולים ליפול במלכודת שנכרה לעצמנו ולנהוג כמו אלה שאנחנו כל כך סולדים מההתנהגות שלהם.

זה נכון כאשר אנחנו חובשים את הכובע של יצרן התוכן. זה נכון בכל הממשקים ומערכות היחסים שאנחנו מנהלים בחיים. זה נכון, אבל זה כנראה לא כל כך פשוט, מכיוון שרבים וטובים כל כך נופלים במלכודת הזאת.

<

במקרה הזה אפשר למצוא את ההכוונה הדרושה גם בפרשת השבוע (שופטים) - התורה מצווה עלינו "צדק צדק תרדוף", ופירוש הדבר שצדק משיגים רק באמצעות צדק - אי אפשר לכופף את הכללים ולדבוק בערכים שליליים רק בגלל שהמטרה חשובה וצודקת. זה לא עבד אף פעם וזה לא עובד גם ברשתות החברתיות.