"הסיכוי להרוג יהודים ולמות כשהיד הוא פיתוי אדיר - אי אפשר להרתיע נגדו"

מדיניות הביטחון של ישראל, ואין זו ייחודית לממשלת נתניהו, גורסת "מה שלא הושג בכוח, יושג ביותר כוח. וכך, נמשיך ונפעיל כוח עד שהצד השני יישבר וייכנע!". המבחן והניסיון של 67 שנות המדינה איננו מאשש דוקטרינה זו, אך בוודאי שאיננו ראוי לטיפול במצב יוצא הדופן אל תוכו נקלענו לאחרונה.

ב-1987, במלאת 20 שנים למלחמת ששת הימים, הוזמן פרופ' ברנארד לואיס, מבכירי חוקרי האסלאם והעולם הערבי, להרצות באוניברסיטת תל-אביב על "ישראל, עשרים שנים לאחר מלחמת ששת הימים". פרופ' לואיס פתח את דבריו בהתייחסו למעשה הניסים שהוא מתקשה להסביר: "הנה אתם יושבים ומחזיקים כבר 20 שנה בשטחים, מושלים בערביי הגדה המערבית, ירושלים ורצועת עזה, ואין התקוממות. זו אוכלוסייה המוכרת לי היטב כמי שעשתה בעיות לשלטון העותומאני, ואח"כ לממשלת המנדט הבריטי, וכאן הכל רגוע". כשבוע לאחר דבריו אלה פרצה האינתיפדה הראשונה.

כמתאם הפעולות הראשון בשטחים הייתי שותף לעיצוב המדיניות עד 1974 - לאחר מלחמת יום הכיפורים. מה שאנו בישראל לא הבנו, אלה ההשלכות של המלחמה שהייתה ב-1973, וההשלכות חמש שנים לאחר מכן, משנחתם הסכם השלום עם מצרים. היו אלה שתי התפתחויות דרמטיות, הראשונה, ישראל איבדה כמעט בין-יום את הילת הצבא הבלתי מנוצח. לאחר מכן, נולדה התקווה לאוטונומיה, ובעקבותיה, לאחר חמש שנים - לכינון המדינה הפלסטינית העצמאית.

• המחוזי: הרשות הפלסטינית לא אחראית לפיגועים באינתיפאדת אל-אקצה
• פיצויי עתק למשפחות קורבנות פיגוע ירי מתחילת האינתיפאדה השניה

אל לנו להשתומם על ההתקוממות הנוכחית, ובכל זאת, גל הפיגועים השוטף את הארץ בימים האחרונים הוא יוצא דופן - בגינם ובגיננו - משולב בו המוקד הדתי. הסיסמא, "היהודים מתכוונים להרוס את מסגד אל אקצא ולהקים במקומו את בית המקדש", משלהבת כל ערבי, ובמיוחד את ערביי ירושלים. ואל אלה, לפחות מבחינת ההזדהות והתמיכה, הצטרפו גם שאר ערביי ישראל.

מה מאפיין את גל הפיגועים הנוכחי? המפגעים, רובם צעירים בגיל ה'עשרה', שלא היו מעורבים בפעילות חבלנית קודמת. דרכי הפעולה שלהם, האבן, הסכין, המברג או הבקבוק תבערה, אינן דורשות תאים חשאיים, התארגנות, ציוד ומימון. בגיל צעיר זה, הסיכוי להרוג יהודים ולמות כשהיד העולה לשמיים, הוא פיתוי אדיר - אי אפשר להרתיע אותם. מה שמאחד אותם, אלה הרשתות החברתיות. התחברות ומעורבות של כל אחד מביתו וממכשיר הסמארטפון שבידיו. וברשתות אלה הם מסיתים ומעודדים איש את רעהו. ולבסוף, לדאבון-לב, התארגנות ופעילות זו נעשית כולה מתחת למסך הרדאר של השב"כ.

השאלה העומדת היום בפני מקבלי ההחלטות בירושלים איננה הפעלה של יותר או פחות כוח, השאלה היא כיצד יופעל הכוח ומה אנו מבקשים להשיג. קודם כל, יש לעצור את גל האלימות הנוכחי. לעצור, לא לשבור ולא להעניש. רק אחרי העצירה וההרגעה צריך יהיה לחפש פתרונות למצב שנוצר. כיצד עוצרים? ראשית בולמים את ההסתה והגירוי הדתי האיסלמי - אין  פסול אם לתקופת מה ייסגרו את הר הבית / אל אקצא לחלוטין למתפללים ולמבקרים, משני הצדדים. קודם כל עלינו למנוע התגרויות ותקריות.

עוד תכניות

שנית, על ישראל ליזום חקירה ומשנה סדורה אשר תחליף את הפסיקה של הועדת המלכותית הבריטית משנת 1930. על הממשלה ליזום ועדה בינלאומית, במעמד מכובד ביותר, אשר תקבע הלכה לכל הדתות.

• טראמפ שואג מי לא יירא - מהן ההשלכות על ישראל והאזור?
• לקראת פברואר קודר? מה מראים ארבעת היסודות של השווקים
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

שלישית, ביטול המעמד המיוחס שיש היום לערביי מזרח ירושלים - תעודת זיהוי כחולה, המאפשרת להם תנועה חופשית בכל תחומי ישראל. אינני ממליץ לבטל את זכותם לשבת ולחיות בעיר, אך תהא להם תעודה חדשה שאיננה מקנה לנושאה מעמד מועדף. הסדר דומה חייבים לעשות בלוחיות הרכב - יש להחיל על ערביי ירושלים. לוחית בצבע נפרד ובולט שיקל על זיהויים.

אינני יודע אם צעדים אלה יספיקו ואם הפיגועים ייפסקו מאליהם (אולי, בעקבות סערת גשמים עזה). מאד אפשרי כי נידרש לצעדים נוספים שעיקרם הפרדה פיזית בין ישראל לשטחים, ואולי אף הפרדה בין יהודים לערבים בתחומי ישראל. חשוב לשכנע את הצד הפלסטיני בכוונות ישראל. חיוני שכל הצעדים שננקוט ונפעיל בירושלים וביהודה ושומרון, הן על היהודים והן על הפלסטינים. ולעניין זה יש לראש הממשלה תפקיד דומיננטי - כשר הממונה על השב"כ נדרשת הוראה לנקוט בכל הצעדים האפשריים על מנת לעצור ולהעמיד לדין את מבצעי הפיגוע בכפר דומא. אני בטוח כי אין זו תוצאה של מדיניות מכוונת, אך כך מפרשים בדרך הטבע את הצלחות השב"כ הפנומינאליות במגזר הערבי מול אזלת היד במגזר היהודי. אלא שראש הממשלה הוא גם שר התקשורת ושר החוץ. אנו נקלענו למערכה שעלולה להימשך זמן רב. ניהול התקשורת הממוסדת, טלוויזיה, רדיו ועיתונות, ממלא וימלא תפקיד חשוב בהתמודדות של החברה הישראלית עם גל הפיגועים. שר התקשורת חייב לכנס את כל העומדים במוקד הפעילות התקשורתית ולגבש, יחד עימן, מדיניות של ריסון. לא נוכל לתפקד עם מבול הפרסומים הממוחזרים שוב ושוב, אינספור פעמים. הצלחה בשטח זה עשויה לתרום לא פחות מפריסה של עוד כוחות משטרה, מגב וצה"ל. וכאמור, ראש הממשלה הוא גם שר החוץ. מסכת הפיגועים חייבת לשרת את ההסברה הישראלית, חייבת להוות משקל נגד לפעילות האינטנסיבית של ה-BDS. שר החוץ חייב לכוון ולפעול בשטח זה. או אז, ולאחר עצירת האלימות, אפשר וצריך יהיה לדון ולאמץ מדיניות חדשה, מדיניות שתנסה לטפל ולהציע פתרונות-יסוד לבעיה המדינית.