2 הסיבות שבגללן הציבור ממשיך להסתער על דירות

ביום חמישי נחגוג שנה לבחירות ולמינוי הממשלה הנוכחית. אמנם הממשלה גובשה במהלך החודשים מארס-אפריל 2015, אבל קשה להימנע מסיכומים שנתיים. 

אז מה היה לנו? קודם כל, היתה לנו מערכת בחירות שנתפשה בעיני הבוחרים כמיותרת מייסודה, משום שאף אחד לא ממש הבין למה הלכנו לבחירות ומה הסוגיות הבוערות שעומדות על הפרק. נמשיך עם העובדה שבמערכת הבחירות הנוכחית הקמפיינרים הלכו לארון, פתחו את כל הבקבוקים והוציאו את כל השדים לטיול: השד העדתי, השד הפוליטי, השד הדתי. כולם יצאו לשחק ואת רובם עדיין לא הצלחנו להחזיר לבקבוקים מקץ שנה. ומה התוצאה? הממשלה הנוכחית.

בניגוד לשאר המסכמים, אני בוחר להתמקד דווקא בבוחרים בסיכום הזה ולא בנבחרים, בשל שתי סיבות עיקריות: נראה לי מוקדם לשפוט ממשלה שמונתה לפני עשרה חודשים (הממשלה הושבעה ב-14 במאי 2015). שנית, האופן שבו הציבור מגיב לממשלה, הצהרותיה ומעשיה מעניין לא פחות. עם הניצחון בבחירות וכינון הממשלה, כל הנבחרים דיברו על מחויבותם לטיפול מהיר ויעיל במצוקת הדיור. ברשותכם, אני רוצה לבדוק האם הם בכיוון וחשוב מכך – האם הציבור מאמין למחויבות של הממשלה לפתרון מצוקת הדיור.

מה קרה ואיך הציבור הגיב לכך?
מינויו של השר כחלון לאוצר וכינוס כל הסמכויות בתחום הנדל"ן התלוו לאמירות והבטחות על שינוי מגמה מהותי שיביא לירידת מחירי הדירות. העלאת מס הרכישה לדירות להשקעה היווה גם הצהרה ברורה, בעיני הממשלה לפחות, על הגישה למשקיעים. וכמובן, מחיר למשתכן, על מסיבות העיתונאים, ההגרלות, ההודעות לעיתונות והקמפיין הדיגיטלי נועדו להבטיח לציבור שהנה מגיעה ירידת המחירים המיוחלת.

והציבור? לפי מה שנראה, הוא לא קנה שום דבר מההבטחות, האיומים, המקלות והגזרים. שנתה הראשונה של הממשלה אופיינה בהמשך המגמה של עליית מחירים רציפה בענף הנדל"ן, גידול בהיקפי המשכנתאות וגידול במספר העסקאות. גם הקיפאון לכאורה שהתרחש בקיץ והוסבר בהעלאת מס הרכישה התברר כירידת מתח טבעית הנגרמת בחודשי הקיץ.

אני מאמין שיש 2 סיבות עיקריות לכך. הראשונה היא חוסר אמון בסיסי במערכת הפוליטית, במחויבות שלה וביכולת שלה ליצור שינוי מהותי. יתר על כן, נראה שהציבור אינו מאמין שהאינטרס של קובעי המדיניות קובע שיש להוריד את המחירים. השילוב בין מוטיבציה נמוכה ובין חוסר יכולת מהווה מבחינת הציבור ערובה לכך שהמצב לא ישתנה. 

כאן חשוב להוסיף את הקבוצה הגדולה ביותר של רוכשי הדירות ולהתייחס אליה לרגע: משפרי הדיור. הם אנחנו, ששמחים בילד השני או השלישי ומבינים שהגיע הזמן להרחיב את מרחב המחיה של המשפחה. הם, כלומר אנחנו, מהווים למעלה מ-50% מכלל רוכשי הדירות. בכל תכניות הממשלה עד כה לא ניתן שום פתרון לקבוצה הזאת. למה? יש שיאמרו שזה מכיוון שהם מהווים את הרב בשוק, ושכל עוד שומרים על המצב שלהם, שומרים על סטטוס קוו בשוק. יש שיאמרו שמשפרי דיור לא מצטלמים טוב כמו מחוסרי דיור ואי אפשר להכפיש אותם כמו משקיעים. בפועל – אם להם אין פתרון, אזי אין פתרון למשבר הדיור.

הסיבה השניה והמדאיגה באמת בעיני, היא שאני מאמין שהציבור בישראל חש חוסר ביטחון בסיסי בעתידו וברווחתו. לא מדובר בתופעה חדשה בחיים הישראלים. בשנות ה-80 הישראלים החביאו דולרים בבלטות כי הם חששו ממלחמה שתאלץ אותם לארוז ולברוח, ומשום שרצו להבטיח שתמיד יוכלו לקנות משהו בשוק השחור, שחדל להתקיים שני עשורים לפני כן. זה שאין יותר שוק שחור, זה לא אומר שלא יהיה שוב. 

הדור שלנו לעומת זאת, משקיע את כל הכסף שלו בבלטות ולא מתחתן מסיבה אחרת: הוא יודע שמקום העבודה שלו אינו מובטח כי אם הבוסים שלו ימצאו דרך להתייעל על חשבונו, הם יעשו את זה ברגע. הוא יודע שהפנסיה שלו מוחזקת על ידי גופים שאולי יש עליהם רגולציה, אבל אין להם מחויבות אמיתית למשקיע או לחוסך. הוא יודע מתי הוא יגיע לפנסיה אבל הוא לא יודע כמה שנים הוא יחיה ממנה ומתי יגמר הכסף. והוא מפחד. הוא מפחד מהיום שבו הוא יצטרך להיות נזיל. הדרך היחידה שלו להבטיח את כל זה, זאת דירה אחת (או יותר) בבעלותו.

ממשלות צריכות לטפל בראש ובראשונה בתחושת הביטחון ובאמונה בעתיד טוב יותר של בוחריהן. הן צריכות לעשות את זה כדי ליהנות מקונצנזוס ומרוח ציבורית שתסייע להן להשיג את מטרותיהן. נראה שהממשלה הזאת עדיין לא טיפלה בסוגיה הזאת ונראה שלא ממש בוער לה לטפל בה. לכן, אני מחכה לסיכומים של מארס 2018.