כשקונים שקט אי אפשר להתלונן על הסטירה המצלצלת

אחד הכללים הבסיסיים בניהול הוא שכאשר המנהל מנסה "לקנות" שקט באמצעות פתרונות קוסמטיים לבעיות נפיצות, הוא בסופו של דבר לא רק דוחה את הקץ, אלא מזין ומעצים את הבעיה שאיתה הוא מנסה להתמודד. אם הדבר נכון בניהול עובדים בתוך סביבה היררכית שבה עבור כל אחד מהשחקנים מוגדר בדיוק התפקיד שלו והוא מבין היטב את גבולות הגזרה, הרי שהנוסחה הזאת נכונה ובעלת משמעות גדולה הרבה יותר כאשר מדובר בספורט. ההנהלות השונות מנסות לנהל מועדוני ספורט, לחלקן תקציבי ענק, ולצד ניהול העובדים, השחקנים והמאמנים, הם צריכים לנהל ולהתנהל מול ארגוני האוהדים, בתוך מציאות שבה כל אחד מהצדדים תופס אחרת את התפקיד שלו.

לפני מספר חודשים, אחרי הסתה נוראית נגדו בפייסבוק, החליט קפטן מכבי חיפה, יוסי בניון, לתבוע את אותו אוהד שהסית אותו. ה"תעוזה", כביכול, של נציג מהקבוצה לערב את גורמי החוק בתוך משחק (שעל פי חלק מאלה שמכנים את עצמם אוהדי הקבוצה, צריך להיות מנוהל על פי כללי הג'ונגל), הביאה לתסיסה והתססה. השחקנים התייצבו מאחורי הקפטן ונדמה היה שמכבי חיפה הולכת לקראת פיצוץ מול ארגוני האוהדים שלה. סופה של הפרשה, כך על פי תקשורת הספורט, היה בשיחה מלב אל לב של הקפטן עם הבעלים – שחר שכנע את בניון לרדת מהעץ, קנה לעצמו ולקבוצתו כמה שבועות של שקט ודידה אל עבר המשבר הבא.

והנה ממשבר למשבר הגיע עוד משבר שהציב רף חדש ביחסי הקבוצה ואוהדיה, במה שמכונה "אימון הגזרים". אפשר להתווכח ולקיים דיון סביב השאלה האם זה גרוע יותר או פחות מדברים שעברו על המועדון הזה בעבר, אבל הרף החדש מגיע בעקבות העובדה שמדובר בשבוע גורלי כל כך עבור המועדון – שבוע שיקבע האם הוא עדיין יכול להציל את העונה ולזכות בתואר או שזו תירשם כעונה נוספת של אפס תארים.

הנהלת הקבוצה שהתאמצה כל כך לקנות את השקט, צריכה להתמודד עם ההשלכות דווקא בשבוע כזה, ובמקביל שחקני הקבוצה צריכים להתמודד עם לחץ מיותר כך שדווקא הגיזרה שאמורה לחזק אותם ולהעניק להם יתרון, מביאה אותם אל שבוע חצי הגמר עם תחושות קשות ועם דרישות שמנוגדות לחלוטין מהדרישה של הצוות המקצועי ומההגיון הבריא (ואני לא טוען שמישהו במכבי חיפה החליט לוותר על המשחק הקרוב מול מכבי תל אביב, אך יחד עם זאת מבחינה עובדתית זה משחק פחות חשוב לקבוצה מאשר חצי הגמר ואם ישנם שחקנים שיכולים לשחק רק באחד מהמשחקים הללו –אין שום מאמן בעולם שהיה מרכיב אותם דווקא המשחק הפחות חשוב).

כאן גם נכנס לעניין קניית השקט אלמנט נוסף והוא השימוש באלימות. כללי הניהול בהם עסקנו מדברים על סביבה שבה כל השחקנים הם אנשים בוגרים וסבירים, ואם בסביבה כזאת זו טעות לנסות ולטפל במשברים באמצעות פעולות קוסמטיות – על אחת כמה וכמה כאשר מדובר באלימות. בשלב כזה או אחר מכבי חיפה תצטרך להתעמת עם ארגוני האוהדים שלה מכיוון שבסופו של דבר רק אחד מהם יוכל לנהל את הקבוצה. בתוך מאזן האימה הזה, הזמן שחולף רק מעצים את ארגוני האוהדים. הם משכנעים את עצמם שאלמלא הם השמיים היו נופלים, והקבוצה למעשה תהפוך לחסרת חשיבות. הם מייצרים לעצמם נקודות אחיזה בתוך חיי היום-יום של המועדון וטיפול השורש שנדרש הופך להיות יותר ויותר מסובך.

הנחמה היחידה שיכולה מכבי חיפה לשאוב היא מעצם העובדה שהיא לא לבד. דוגמאות מעין אלה שכיחות לצערי בספורט הישראלי, ורובן מסתיימות בנצחונם של ארגוני האוהדים ובהפסד הגדול לקבוצה ולאוהדיה הטובים.

בתחילת העשור הקודם העניקה הנהלת הפועל תל אביב גיבוי לאוהדים שלה, על אף לידתם של שירי השואה, זריקת חפצים למגרש ("אני לא מבין איזה שופט מתעלף מטרופית") ושלל גינויי שנאה. סופו של הסיפור היה שבמשבר המקצועי הראשון, האלימות ביצעה פניית פרסה וכבר לא הופנתה רק אל היריבות אלא כלפי הנהלת הקבוצה - עד שזו החליטה לקום ולעזוב, מה שהכניס את הקבוצה למדבר שלמעט הבלחות חד פעמיות היא מתקשה לצאת ממנו עד היום.

עם אותה בעיה מתמודדת מכבי תל אביב בכדורסל – אותם אוהדים שפרצו בשנה שעברה לחדר ההלבשה, תקדים מסוכן ביותר עבור מועדון מסודר יחסית,  ולא זכו לסנקציות משמעותיות - הם אלה שמובילים כיום את שביתת העידוד, כך שחוסר הרצון או היכולת להתמודד עם בעיה קטנה עלתה לקבוצה בבעיה שמשמעותה הכלכלית נאמדת במאות אלפי שקלים.

אני לא מקל ראש ולו לרגע אחד בקושי הגדול שבפניו ניצבות ההנהלות – ארגוני האוהדים הם אגוז קשה לפיצוח, אך יחד עם זאת חשוב לזכור שהזמן לא יביא עימו שקט אלא רק משברים גדולים יותר ויהפוך את הבעיה לסבוכה יותר. אפשר לפרט את דרכי הטיפול הנדרשים במאות דפים ושורות, אך אפשר גם להתחיל מהצעד הראשון – כאשר קפטן הקבוצה מחליט שהמצב הקיים בלתי נסבל וכאשר הוא מחליט לעשות מעשה ולתבוע את מי שמסית נגדו, הנהלת הקבוצה צריכה לברך על כך ולא לשכנע אותו לוותר. המשוואה שהפעולה הזאת מייצרת היא כזאת שהופכת את ארגון האוהדים שהוא גוף וירטואלי מבחינה משפטית, לכזה שמשמש שכפץ עבור היחידים שמרכיבים אותו ואלה יודעים להשתמש היטב בשכפץ הזה כדי לבצע פעולות פליליות שעל פי החוק וההגיון אמורים לשלוח אותם למאסר ארוך ולא אל הטריבונה של מגרשי הכדורגל.