מהשואה לאלימות בספורט: ממעגל של אלימות למעגל של תיקון

אחד הסיפורים המרגשים שיצא לי לשמוע בנושא השואה הוא סיפורו של האדמו"ר מקלויזנבורג. האדמו"ר, שאיבד את 11 ילדיו במלחמה הנוראה, גרס באחת משיחותיו בנושא השואה ש"היה יכול להיות גרוע יותר". בני שיחו שאלו בפליאה מה כבר יכול להיות גרוע יותר מהתקופה החשוכה ביותר בהיסטוריה האנושית, והאדמו"ר השיב שהיה גרוע יותר אם במקום להיות הקורבן, אנחנו היינו הרוצחים.

נדמה לי שעוצמתה המוסרית של אותה תשובה מרגשת שהעניק האדמו"ר מקלויזנבורג מגלמת בתוכה את אחת התרופות שהחברה הישראלית זקוקה לה כל כך, למעלה מ-70 שנה אחרי אותה תקופה נוראה. אמנם אני לא שייך לזרם ולא שותף לדעה שמציבה את מה שמכונה "הישראלי המכוער" במרכז הבמה והופכת אותו לפרזנטור של החברה הישראלית, אך יחד עם זאת, כמו בכל חברה ובכל סיטואציה בחיים – תמיד יש מה לתקן, ואת התיקון הזה ראוי שכל אחד יתחיל במקום שהכי מדבר אליו ושהכי כואב לו.

סביר להניח שהאדמו"ר מקלויזנבורג לא היה חובב ספורט, אך המסר שלו רלוונטי מאוד לתרבות הספורט בישראל. אחת הסיבות המרכזיות שקשה כל כך לכבות את אש האלימות בספורט היא העובדה שכל צד, כל קבוצת אוהדים ואפילו מרבית ההנהלות מתרכזות בסוגיית ה"קהל היריב". לצורך העניין נתאר דיון דמיוני ומייצג בבית הדין המשמעתי אחרי משחק טעון. זה יישמע בערך כך:

קבוצה א': "הקהל שלכם עקר כיסאות מהמקום"
קבוצה ב': "הקהל שלכם איחל לנו שואה ומוות"
קבוצה א' "הקהל שלכם הניף שלט מתגרה", וכן הלאה.

האפשרות הקלה והפשוטה כל כך להתחבא מאחורי האלימות של הקהל היריב, הופכת למחסום פסיכולוגי בפני לקיחת אחריות, היא מחלחלת לאוהדים וגורמת להם להתמכר למשוואה שלפיה: "אם הקהל של היריב משתמש במילה שואה, אז אנחנו נכנה אותם בשמות של ארגוני טרור" ו"אם הם השליכו חפצים על השחקנים שלנו, אנחנו נשליך חפצים על השחקנים שלהם". כך הולך לו מעגל האלימות, מתרחב וסוחף אליו עוד ועוד אוהדים בלי שאף אחד ייקח אחריות ובלי שאף אחד ינסה לחולל שינוי.

המסר הנכון לאוהדים, ומה שאני מאחל לכל חובבי הספורט, הוא שיישמו את הצוואה של האדמו"ר מקלויזנבורג. כשהקהל היריב מתנהג בצורה לא ספורטיבית, כאשר הוא משתמש במילים וביטויים שבא להקיא רק מלמיין אותם  - פשוט תביטו בהם ותגידו תודה לבורא עולם שאתם והקהל שלכם לא נראים ככה. במקביל, אל תעזו להגיב באדישות אם האוהדים ששייכים לצד שלכם חושבים שירידה לאותה הרמה היא תשובה הולמת. אם אדם שאיבד את כל היקר לו בשואה הנוראה מסוגל לכך, אז כנראה שגם מי שחושב שהקבוצה שלו היא כל עולמו צריך להיות מסוגל ללא פחות מכך.

אם נתמקד לרגע בפיתרון בעיית האלימות בספורט באמצעות הרובד החינוכי בלבד, אז חשוב לזכור ולהבין שאוהדי מכבי לעולם לא יצליחו לשנות את אוהדי הפועל, אוהדי הפועל לעולם לא יצליחו לשנות את אוהדי בית"ר וכן הלאה. השינוי היחיד יכול להיווצר כאשר ההנהלות בשיתוף האוהדים השפויים יחליטו שהם לא מוכנים שהמיעוט האלים ימשיך לבייש אותם. כאשר אוהדי בית"ר לא יהיו מוכנים יותר שיזהו אותם עם גזענות, כאשר אוהדי הפועל לא יהיו מוכנים יותר שיזהו אותם עם שירי השואה וכן הלאה. כאשר תחלחל התובנה שעדיף להיות מושא לשירי נאצה ולא להיות זה ששר אותם, יהפוך מעגל האלימות למעגל של תיקון שיחזיר לנו את רוח הספורט למגרשים.