הולכים לאיבוד - על המאבק הכושל של הנכים

אסור לומר שום דבר על מאבק הנכים. אסור לומר שמאבק הנכים הוא מאבק כושל. אסור לומר שהמאבק הגיע לדרך ללא מוצא. אסור לומר כי כל מילת ביקורת נתפסת כביקורת לא לגיטימית על ציבור מוחלש הזוכה ליחס מחפיר מצד ראשי המדינה, אז בואו נעשה סדר: הנכים זכאים וראויים לדרישה שלהם ויותר מזה, הבעיה שהם בחרו בדרך הגרועה ביותר כדי להשיג את המטרה המוצדקת ביותר.   חסימות הכבישים היו אקט מצוין להתנעת הקמפיין אך האפקט המצטבר שלהן הולך ונשחק ובסופו טמון גם בומרנג בדמות כעס ציבורי דווקא בקרב הציבור שתומך בדרישות הנכים, ולא די בכך שהוא תקוע מדי בוקר וערב בפקקים אימתניים ברחבי המדינה, הוא גם סובל מחסימות כבישים בדרכו הביתה אחרי יום מתיש, או בדרך המזדחלת שעה ויותר מכך למקום העבודה בבוקר.   הכשל הראשי במאבק הוא היעדר יריב. לא ברור כלפי מי מופנית טענתם של הנכים? כל קמפיין טוב חייב יריב ברור, והיעדר יריב לא מאפשר הפניית אצבע ציבורית מאשימה כלפי גורם ממשלתי הנתפס כאחראי לבעיה. אז אם החליטו בארגוני הנכים לא להפנות אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה, או שר האוצר או שר הרווחה אז מה בעצם הציפייה מהציבור? על מי אני אמור לכעוס כשאני תקוע בפקק של שעתיים בכביש החוף? כלפי מי אני אמור לנקז את הכעס כשתתנהל שיחה על מאבק הנכים בעבודה, בבית או בכלי התקשורת?   למאבק הנכים אין קואליציית תמיכה של אישים וארגונים בעלי מעמד והשפעה על דעת הקהל. אין סלב אחד שהיה מסרב להופיע בסרטון רשת ויראלי המפנה אצבע מאשימה כלפי הגורם הממשלתי האחראי לפגיעה בהם, אין כמעט ארגון ציבורי שלא היה משתתף במסיבת עיתונאים הדורשת מראש הממשלה פתרון מיידי, אין כמעט נבחר ציבור שהיה מסרב להשתתף בצעדת הזדהות במוצאי שבת עם מאבקם של הנכים. שום דבר מכל אלו לא נעשה באופן שיטתי ומנוהל כך שיבנה אהדה ציבורית מצד אחד, ולחץ על מקבלי ההחלטות מהצד השני.   כמי שניהל את מאבקם הצודק של ניצולי השואה אשר זכה לתהודה בינלאומית והוביל לשינוי דרמטי בתקציב לארגוני הסיוע לניצולי השואה, ואחר כך הוביל את מאבקם הצודק של הרופאים המתמחים ושביתת המורים הגדולה בתולדות המדינה, הניסיון המצטבר הוא שמאבקים מוצלחים הם מאבקים בהם מגויסת תמיכה ציבורית רחבה לארגון הנאבק ויש יריב ברור שכלפיו מופנית הדרישה והוא זה שייפגע תדמיתית וציבורית אם לא יוביל לפתרון מהיר.   המאבק צריך לכלול אלמנטים של הפתעה מדי כמה ימים ולא לשחוק אקט הפגנתי אחד שוב ושוב עד שהוא מעורר אדישות או כעס ציבורי, לא לאפשר לעיתונאים אקטיביסטים לנהל את המאבק כיוון שהם אינם מיומנים בניהול סוג כזה של אירוע, ולא לתת לעסקנים פוליטיים להפחיד אותם מפני הטלת אחריות על גורם פוליטי ספציפי.   אני מכיר היטב את הטענה האווילית שלנכים אין כסף לשלם מיליונים ליועצי תקשורת וניהול משברים ולכן הם נאלצים להישען על חוכמולוגים לרגע, אבל ניהול קמפיין טוב אינו כרוך בתשלום מיליונים ליועץ והאמת שיש יועצים רבים שהיו מסייעים להם גם מתוך הזדהות ושליחות חברתית, אבל אני מוכן להסתכן ולומר שגם פנייה כזו לא נעשתה.   הלב יוצא לראות את הנכים בשמש הקופחת נשלחים שוב ושוב למשימות קמפיין חסרות תכלית. האמת המרה היא שבישראל גם הגוף המוחלש ביותר לא יקבל תשומת לב אם לא יפעל באופן מקצועי חד ובוטה. הלב והמוסר היהודי הלכו לאיבוד בשנים האחרונות, כמו מאבק הנכים.

הכותב הוא רונן צור, יועץ תקשורת