משחק סכום אפס: מלחמת ההישרדות של מעמד הביניים

בעלי חברת שעוני היוקרה קרטייה השמידו לאחרונה סחורה בשווי חצי מיליארד דולר, ממש כמו שהחקלאים משמידים עגבניות ותוצרת עודפת נוספת, רק כדי לא להפר את חוקי ההיצע והביקוש ולשמור על מחירם בשוק? מפתיע. חשבתי שחוקי ההיצע והביקוש לא חלים על מותגי על בחוג הסילון.

מוזר, חשבתי שיש בעולם שכבה דקה של אנשים, אותו אלפיון עליון בתוך המאיון העליון, שמשוחררים מכל אילוץ כלכלי ומרשים לעצמם לקנות מה שבא להם, ללא קשר למחיר. הם הרי המנצחים הגדולים של הניאו-ליברליזם שמפלה אותם לטובה, כיון שהוא רואה בהם גורמים מחוללי צמיחה, שבתורה תחלחל למטה דרך שרשרת המזון הכלכלית, לכיסו של כל אחד מאיתנו.

רק לאחרונה טראמפ נתן להם ולתאגידים הגדולים שבשליטתם הטבת מס ענקית, חסרת תקדים, כיוון שמעל 83% מההטבות הגלומות ברפורמת המס שלו, מגיעות לכיסם ובקביעות, בעוד בני האנוש הרגילים קיבלו רק פירורים, וגם הם עם תאריך פג תוקף, שאחריו ישלמו יותר מס.

מעמד הביניים כעמוד התווך של הצריכה הפרטית ההסבר הראשון ל"מצוקה" של יצרני קרטייה נעוץ בכך שהם לא בונים על האלפיון העליון, אותו כבר יש להם בכיס. הם בונים על האמביציה ועל ההצלחה הכלכלית של מעמד הביניים, שקורע את עצמו כדי להגשים את החלום האמריקאי, ושגבוה ברשימת הקניות שלו מופיעים מותגי על שהוא מתכנן לקנות אם יצליח, כדי להוכיח לעצמו ולסביבתו שהוא באמת מצליחן, שהוא עשה את זה.

• מעמד הביניים שוקע בחובות - וזה מתחיל לערער את הכלכלות
• השפעת המחסור באג"ח הממשלתיות על כספי הפנסיה

יש לי חבר שעבד בסוכנות מכוניות פורש בפתח תקווה (נסגרה מאז). והוא סיפר לי על האנשים הפשוטים, שהצליחו באקזיט גדול ובאים בסנדלים תנ"כיות לקנות להם ולאשה מכונית ב-1,000,000 שקל כל אחת. אלא שמעמד הביניים בכל העולם המערבי מתכווץ ונמצא במלחמת הישרדות. הוא עובד יותר ויותר קשה, מקריב את בריאותו, זוגיות, הורות, שעות פנאי ומה לא, רק כדי לא ללכת אחורה ולהתדרדר מבחינה כלכלית-חברתית. למה? כי הוא נמצא במסלול שכולו עליות ומהמורות, עם רוח נגדית חזקה, שנקרא ניאו-ליברליזם.

ככה זה שהטבע האנושי החמדן, האגואיסטי, מאלץ את האלפיון העליון לדבוק בשיטה כלכלית אכזרית שמתנהלת במתכונת של משחק סכום אפס, בו הרווח של צד אחד (שלהם) הוא בהכרח על חשבון הצד השני (שלנו). במקום להסתפק בניצחון בנקודות, הם שולטים על המערכת הכלכלית-חברתית-תקשורתית-פוליטית שמאפשרת להם לנצח את מעמד הביניים ואת השכבות החלשות בנוק אאוט מהדהד.

אני כמובן לא מאשים אותם, כי סביר שלו הייתי במקומם הייתי נוהג כמותם, כיון שגם אני רוקד לצליל של אותו חליל, של אותה תוכנת ניהול אינדיבידואלית שדוחפת אותנו לנהוג כפי שאנו נוהגים זה כלפי השני, ופשוט לא לספור אף אחד ממטר, אלא רק אם יש לו משהו שאנו רוצים ממנו. בקיצור, יש פחות אנשים שיכולים להרשות לעצמם שעוני קרטייה.

• ההיגיון מאחורי השיגעון - מה טראמפ מנסה להשיג ולמה ייתכן שהנפילות ייעצרו?
• כשתשמעו שסין פולשת לטאיוואן - תמכרו הכול!
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

ידוע כי הנטייה השולית שלנו לצרוך עולה ככל שהמעמד הכלכלי שלנו יותר נמוך. אסביר בדוגמא: כמה שעוני קרטייה נוספים יכולים ג'ף בזוס מאמזון, או צוקרברג מפייסבוק לקנות לעצמם? תוספת הרווחים שלהם לא מופנית לצריכה, אלא להשקעות חכמות ולמקלטי מס וכדומה. אבל אנחנו, מעמד הביניים, נוהגים לצרוך את מרבית תוספת ההכנסה שלו, ולכן עמוד התווך של הצריכה הפרטית אינם חברי האלפיון העליון, אלא דווקא מעמד הביניים.

כללי המשחק החדשים של דור המילניאלס ההסבר השני להצטברות המלאים ולירידה בביקוש למותגי יוקרה, קשור להתפתחות הרצון האנושי. כבר היום, כמעט חצי מהצרכנים בעולם המערבי, ובמיוחד בארה"ב ובאירופה הם מה שנקרא מילניאלס (מהמילה מילניום), כלומר צעירים בגילאים 17-30. חבר'ה שנולדו לתוך המאה ה-21 או בסמוך אליה, וזכו לראות את הוריהם נשטפים בגלי ההדף של משבר 2008.

הם זכו גם לראות איך הוריהם שילמו מחיר כלכלי ואישי כבד על חילוץ המגזר הפיננסי והאליטה מהמשבר הפיננסי על חשבון הגדלת החוב הלאומי והתעמרות בשכבות החלשות (למשל קיצוצים חוזרים בתקציב תוכנית תלושי המזון שכל אמריקאי שמיני חי מהם כדי לא לרעוב תרתי משמע) ובמעמד הביניים.

לכן המיליניאלס לא מוכנים לשחק בכללי המשחק שהכלכלנים וקברניטי השוק מצפים מהם שכך ינהגו. הם לא מוכנים לשעבד את עצמם בהר של חובות, הם לא מוכנים לקחת הלוואות סטודנטים ומשכנתא לכל החיים, הם גם לא מוכנים להשקיע בשוק ההון ולמסור את כספם לאלו שגזלו ורימו את הוריהם. אותם צעירים לא דוגלים בנזירות או בהימנעות מצריכה, אבל תנו להם טלפון סלולרי מוצלח, פיצה חמה והם פחות או יותר מסודרים.

סליחה על ההכללה, אבל מטרתה להסביר שנולד דור חדש, שלא רק מאוכזב ופגוע מהשיטה הנוכחית ולפיכך מצמצם את השתתפותו בה למינימום ההכרחי, אלא שהרצון שלו השתנה, התפתח, גדל. הוא לא רואה ברכישה של שעון קרטייה או מכונית למבורגיני את פסגת שאיפותיו. הוא מערער את המשוואה השגויה והשגורה בו זמנית לפיה עושר קשור חזק לאושר, ולכן אינו מוכן לקחת חלק בשיטה כלכלית שמתוכננת כך שהוא ישרת אותה, במקום שהיא תשרת אותו.  

לא פלא שהכלכלנים זועמים על בני דור המילניאלס (חפשו על כך סרטונים ביו טיוב וממש תבכו מצחוק במה מאשימים אותם, ממש בכל הצרות שקיימות). הם לא מוכנים להיות החיילים של האלפיון העליון ולא בשר התותחים של השיטה הכלכלית הנוכחית. הם מחפשים משמעות, הם מחפשים מהות בחיים, הם צורכים כדי לחיות ולא חיים כדי לצרוך. כן, גם לא שעוני קרטייה.

דרך אגב, מה השעה?? מאז שיש לי סלולרי צמוד בכיס, נטשתי את אוסף שעוני היוקרה המזוייפים שקניתי פעם בתורכיה. מי בכלל עונד שעון כיום, אפילו אם כתוב עליו קרטייה?

הכותב הוא רונן אביגדור, מרצה לכלכלה חברתית ולצרכנות פיננסית ופנסיונית נבונה