מי ירוויח מהוועדה של "מחדלי הבנקים"?

הקמת הוועדה הפרלמנטרית לבדיקת "מחדלי" הבנקים במדיניות האשראי ל"טייקונים" היא צעד פופוליסטי שלא יהיו בצידו כל מסקנות אופרטיביות מלבד קמצוץ של אהדה לחכ"ים בראשות איתן כבל תוך ביוש והכפשת מנהלי הבנקים והרגולטורים הרלוונטיים.

חבלי הלידה של הוועדה דלעיל לא היו פשוטים ונתקלו באנטגוניזם עד כדי התעלמות מדרישות החכ"ים החברים למידע רלוונטי. חשוב להבין כי עסקי האשראי הם ליבת המערכת הבנקאית. מתן האשראי נעשה, כמו כל עסק במשק, תוך נטילת סיכון מחושב. בנק לא יוכל להרוויח רק ממתן אשראי נטול סיכון לממשלות או לפירמות מדורגות AAA או AA. הוא מוכן לקחת סיכון במתן הלוואות לפירמות פחות מובחרות לא לפני שבודק את יכולת תזרים המזומנים לשרת את החוב וכן קובע יחס LTV (סכום ההלוואה ביחס לנכסים המשועבדים) - ראוי.

גם אצל הלווים שבכותרות (פישמן, דנקנר ועוד) נבדקו הפרמטרים הנ"ל, אולם צניחת ערכי הנכסים שהועמדו כנגד ההלוואות בעשרות אחוזים, במשבר הפיננסי-כלכלי הגדול ב-2008-9, הביאה לאי יכולת הלווים לעמוד בתנאי האשראי.

יש להדגיש כי הבנקים לוקחים זאת בחשבון ומפרישים מידי שנה לחובות מסופקים או לחובות אבודים שיעור מסוים מסכום האשראי המצרפי. ואכן, במבט לאחור הסתכמו מחיקות הבנקים מהאשראי שלא הוחזר על ידי הלווים הגדולים בלא יותר מ-0.3% מסך כל האשראי.

עד כמה מוצלח סקטור המניות הבנקאי?
לטענה הרווחת בכלי התקשורת ואצל פרשנים פיננסיים על ההפסדים הגדולים בתיקי קרנות הכספים הפנסיוניים לסוגיהן, כתוצאה ממעורבותן בהחזקת מניות הבנקים אין כלל על מה להסתמך.

מניות הסקטור הבנקאי היוו בשנים האחרונות אפיק השקעה מוצלח ביותר. המניות עלו בשוויין בעשרות רבות של אחוזים, פרט לחלוקות דיבידנדים ראויים על ידי חלק מהבנקים. יתר על כן, הבנקים בישראל צלחו את המשבר הגדול בהצלחה גדולה. להבדיל מבנקים אירופאים ואמריקניים רבים, לא היו במאזני הבנקים המקומיים נכסים רעילים כלל. רק בנק הפועלים היה מעורב בסכום לא קטן בקניית הלוואות מפוקפקות מסוג "סאב פריים" ושילם על כך.

למען ההגינות, אוסיף כי מדיניות אשראי המפלה לטובה לווה גדול שמחזיק בו זמנית בשליטה בעיתון איננה ראויה. על ה"פיקוח על הבנקים" בבנק ישראל הוטלה החובה לאתר זאת ולהתריע.

באופן כללי, ניכרת במשרד האוצר בשנים האחרונות המגמה להנמיך את פרופיל הבנקים המסחריים במשק. הצעד הראשון היה ב-2005, בעקבות המלצת "ועדת בכר" לדרוש מהבנקים שימכרו את עסקי ניהול הנכסים: קרנות נאמנות, תיקי השקעות, מוסדות גמל ועוד. המטרה היתה להקטין את ריכוזיות האינטרסים שבבנקים.

רמת הסיכון בגופים חוץ בנקאיים גדולה יותר
אני סבור כי צעד דרמטי זה לא השיג את המטרה. הגופים החוץ בנקאיים שרכשו את הקרנות והתיקים לא הוכיחו אחריות, מקצועיות ואמינות גבוהים במיוחד. דמי הניהול הועלו משמעותית (אחר כך הוקטנו). הסיכון בתיקים המוסדיים גדל.

באחרונה יצא האוצר בקמפיין לעידוד מוסדות אשראי חוץ בנקאיים שיעסקו במתן הלוואות לפרטיים ולעסקים הנמצאים "מתחת לרדאר" הבנקאי. פרט לעובדה כי גופים אלה אינם מפוקחים על ידי "הפיקוח על הבנקים" בבנק ישראל, עלות האשראים הניתנים על ידם גבוהה בהרבה מהריבית שנוטלים הבנקים. פרט לצמצום זעיר בעסקי האשראי של הבנקים, מי שנושא בעלות הגבוהה של ההלוואות החוץ בנקאיות הוא הציבור.

לסיכום, במדינה קטנה עם מצבור ענק של נכסים פיננסיים (יותר מ-3.5 טריליון שקל!), ראוי להעדיף מדיניות של פיקוח הדוק וצמצום מירבי של פוטנציאל ניגודי העניינים בהם מצויים הבנקים, שתיעשה בשיתוף פעולה עם בנק ישראל כמפקח הנוכחי. זאת על פני פעולות להוצאת עסקים שונים מהבנקים כשלא ברור אם הקונים הפוטנציאליים אכן יוכיחו את עצמם.

הכותב מכהן כיו"ר ועדות השקעה, כיועץ פיננסי וכדירקטור בתאגידים בורסאיים ואחרים