עורכי הדין המייעצים לחברות ציבוריות צריכים עו"ד

בית המשפט הכלכלי בתל אביב אישר באחרונה להטיל סנקציות משמעותיות על עו"ד במסגרת הליך האכיפה המנהלית של רשות ניירות ערך. מדובר בקביעה אשר הנחיתה משקולת כבדה על כתפי עורכי הדין המייעצים לחברות ציבוריות באופן שוטף ועל בסיס יום יומי.

לפי קביעה זו, די ברשלנותו של עורך הדין כדי להביאו למפתן ההליך המנהלי ולהשית עליו סנקציות קשות. בית המשפט נמנע אמנם מלדון בטענת הרגולטור כי עורך הדין משמש שומר סף ומוטלות עליו חובות דומות לחובות נושאי המשרה בחברה, אולם במקביל לכך פרסמה הרשות את מסמך המדיניות שלה, בגדרו מנתה את היועצים החיצוניים בצוותא עם נושאי המשרה, כמי שעלולים להיות אחראים לדיווח מטעה של תאגיד מדווח. 

בנוסף נוכחנו לדעת בפרשות אחרות כי עורכי דין בכירים נחקרים כחשודים תחת אזהרה בנוגע לייעוץ המשפטי אותו סיפקו לחברות הציבוריות. לאור ההחמרה הקיימת באכיפה, נשאלת אפוא השאלה, האם על רשויות האכיפה לכתת רגליהן בדרך חדשה ולא סלולה המצדדת בהטלת סנקציות ממשיות על עורכי הדין?

בעיניי, יש לקבוע קו גבול ברור בין יועצי החברה לבין החברה עצמה שהיא הנושאת באחריות לדיווח. עורכי דין המייעצים לחברות ציבוריות פועלים לפי מיטב הבנתם המקצועית, מתוך תחושת שליחות ונאמנות ללקוחותיהם. עו"ד שהפעיל שיקול דעת, אשר לשיטת הרגולטור היה שגוי חלילה, יהיה חשוף לפעולות אכיפה נוקשות בדיעבד ולפגיעה במוניטין שלו, אך בשל הייעוץ המשפטי שסיפק לחברה הציבורית.

בנוסף, אין מדובר בהכרח בשיקול דעת מוטעה, שהרי אין עסקינן במדע מדויק ובמסגרת שיקול הדעת המוקנה בתחום לעורכי הדין. תיתכן בהחלט מחלוקת לגיטימית לגבי הפרשנות המופעלת על ידי עורכי דין שונים. בכך, אין כדי לחטא אפריורית להוראות הדין ומקל וחומר להקים עבירה פלילית, והרי לעורך הדין לא צומחת כל טובת הנאה מביצוע עבירות פליליות או הפרות מנהליות. עוד אציין כי הנחת היסוד, לפיה היועצים החיצוניים אחראים לדיווחי החברה אינה טריוויאלית, כלל ועיקר.

כבר היום נשמעים קולות בדבר עליית מדרגה בסיכוני המקצוע, והחשש הוא כי אותם גורמים מקצועיים ידירו רגליהם מ"מגרש המשחקים" בשוק ההון. למעשה, בדומה "לדירקטוריון המתגונן" שמפחד לקבל החלטות עסקיות, נמצא עצמנו עומדים בפני "עורך הדין המתגונן" שמפחד לתת ייעוץ משפטי ללקוחותיו. עורכי הדין העוסקים בתחום, יזהרו כפליים מפני מתן חוות דעת או ייעוץ משפטי ללקוחותיהם, ויותירו את "מגרש המשחקים" לנושאי המשרה ולדירקטורים בחברות הציבוריות.

עורכי הדין יחששו, בצדק, כי אותו 'ספק' מובנה, המצוי ומקונן לו במתחם שיקול הדעת הרחב והגמיש המוקנה להם (בחלק בלתי מבוטל מהסוגיות התאגידיות הנדונות), יוביל אותם בסופו של יום לחדרי החקירות. ואם כך הדבר – מדוע על עורכי הדין לשנות או להתערב בעיתוי ובנוסח דיווחי החברות הציבוריות? מדוע עליהם לקבל החלטות קשות? חלף זאת יעסקו עורכי הדין בהתגוננות ובניהול סיכונים מפני החשיפה המשפטית הפוטנציאלית. למעשה ניתן לומר כי הפועל היוצא של מגמת החמרה זו, שבגדרה נגרור את עו"ד לתוך הקלחת האכיפתית, עשוי להוביל לתוצאה בה "שכרו של הציבור יצא בהפסדו".

על כן יש להיזהר מפני אימוץ קביעות ספציפיות שכוחן יפה לנסיבות קונקרטיות, ומהחלתן באופן גורף על כלל ציבור עורכי הדין. לעתים כך נדמה מוטב לעצור את תנועת המטוטלת הרגולטורית בעודה באיבה.

הכותב הינו עו"ד מאור ברדיצ'בסקי, בעל משרד עו"ד בתחום הצווארון הלבן ושוק ההון.