הדיאטה של נתניהו נכשלה - המגזר הציבורי ממשיך להשמין; מה צריך לעשות שר האוצר הבא

לשר האוצר הבא צפויה הרבה עבודה. גם אם מתעלמים מבעיות קטנות כמו העובדה שלא יהיה תקציב לפחות עד אמצע 2020, ושהגירעון הרבה יותר גדול מהמתוכנן, שר אוצר עם שאיפות צריך לכוון גבוה: איך להביא לכך שרמת החיים בישראל תהיה כמו באירופה.

למעשה, היינו אמורים להיות שם. כבר ב-2005 שר האוצר נתניהו הודיע שבתוך עשר שנים ישראל תהיה אחת מעשר המדינות עם התוצר לנפש הגדול ביותר. מאז, למרות שנתניהו היה ראש ממשלה במשך למעלה מ-70% מהזמן, גם ב-2018 ישראל נמצאה במקום ה- 42 בתוצר לנפש המותאם לרמת המחירים.

למעשה, בקדנציה האחרונה של נתניהו כראש ממשלה, אפילו הלכנו אחורה. למרות שהממשלה מרבה להצהיר שהצמיחה בישראל היא מהגבוהות בעולם המפותח,  צמיחת התוצר לנפש בישראל ב-4 השנים האחרונות היא מבין האיטיות בעולם המפותח, מה שרק מרחיק אותנו מהיעד שנתניהו הציב, לא מקרב.

למה רמת החיים שלנו לא עלתה?
יש מספר סיבות שבגללן רמת החיים שלנו אינה מתקדמת בקצב ששר האוצר נתניהו הבטיח ב-2005, וחלקן הלא מבוטל נובעות מהמדיניות של הממשלות שהקים מאז 2009. ראשית, נתניהו הבטיח שמדינת ישראל תצמצם את המגזר הציבורי, כדי להקל על המגזר הפרטי למשוך את המשק קדימה. מאז שנתניהו נבחר לראש ממשלה, כוח האדם במגזר הציבורי התרחב מ-19% ל- 25.5% מכלל כוח האדם במשק, והשכר במגזר הציבורי גדל הרבה יותר מאשר במגזר הפרטי. וכשהמגזר הציבורי מתרחב כל-כך, היכולת של המשק לצמוח יורדת.

שנית, למרות שהמגזר הציבורי התרחב, הוא לא התרחב באופן שוויוני. תחום אחד שממש לא התרחב הוא ההשקעה בתשתיות. למרות שלכולם ברור שכל עוד העובדים במשק תקועים בפקק התוצר לעובד לא יצמח מהר, ההשקעה הממשלתית בתשתיות תחבורה נשארה במקום. ובזמן שההשקעה בתשתיות תחבורה כאחוזי תוצר לא השתנתה בהרבה, ההוצאה על כלי רכב כאחוז מהתוצר דווקא כן עלתה, מה שמוביל לכך שלא רק שאנחנו לא תקועים פחות בפקק, אנחנו תקועים אפילו יותר.

יותר עובדים, אבל פחות משכילים
שלישית, רוב הגידול בתוצר בשנים האחרונות אינו נובע מגידול בתוצר לעובד אלא מגידול בכוח העבודה. כלומר, רוב הגידול בתוצר אינו נובע מכך שכל אחד מהעובדים מייצר יותר, אלא מכך שמספר העובדים במשק גדל.

זה נובע גם מכך שלמשק בית ישראלי ממוצע יש כ-3.1 ילדים, אבל גם מכך, שעד 2016, היה גידול בשיעור החרדים והערבים שהצטרפו לכוח העבודה. הגידול בשיעור ההשתתפות של ערבים וחרדים הוא דבר מבורך, אבל הוא מדגיש שתי בעיות מבניות שהממשלות הבאות יצטרכו להתמודד איתן. קודם כל, מכיוון שההשכלה הממוצעת של ערבים וחרדים הרבה פחות טובה מזאת של יהודים לא חרדים, התרומה של העובדים החדשים הרבה יותר קטנה מהתרומה של העובדים הוותיקים.

לאורך זמן, ככל שהחלק של החרדים והערבים בכוח העבודה יגדל, הבעיה זאת תלך ותחריף, והיא עשויה להוביל לכך שהיכולת של כלכלת ישראל להמשיך ולצמוח תוגבל משמעותית. אבל עוד לפני שהמחסור בהשכלה של הקהילות האלו יפגע בצמיחה, יש לנו בעיה נוספת, והיא ששיעור ההשתתפות של גברים חרדים נמצא בקיפאון או אפילו במגמת ירידה מאז שהממשלה האחרונה הגדילה את התמיכה באברכים. ככל שזה ימשך, גם הצמיחה שמושגת בגלל שיש לנו עוד ידיים עובדות תלך ותקטן.

כך שלשר האוצר הבא יש לא מעט על השולחן: הוא צריך למצוא את הדרך גם לשתף יותר ערבים וחרדים, גם לדאוג שההשכלה שלהם תשתפר, גם למצוא מקורות תקציביים כדי להגדיל את ההשקעות, וגם לצמצם את המגזר הציבורי. האמת, אין סיכוי שזה יקרה בתקופה של ממשלה אחת. אבל אם השר הבא לא ינסה להתמודד עם לפחות חלק מהבעיות האלו, אז אנחנו עלולים לגלות שהזמן לא עובד לטובתנו.

ד"ר אביחי שניר
המכללה האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי