למה גנץ וביבי מחזרים במרץ אחרי הרשימה המשותפת?

כוח הוא חלק מרכזי בחיים חברתיים באשר הם ובטח בחיים הפוליטיים. עם זאת, אני רוצה לטעון שמושג הכוח כפי שהוא מובן לחלק מהמנהיגים הוא פשטני מידי ומשום כך לא מאפשר להם להבין באופן מלא את המציאות החברתית הפוליטית בה הם פועלים. לאחרים יש כוח לנגוס בכוחו של המנהיג תוך שימוש באמצעים הספציפיים בהם הוא עצמו נוקט לשם יצירת כוח והשפעה הפוכים. אז איך זה קשור לרשימה המשותפת?

מה חושבים מנהיגים ומה חושב המחקר על מושג הכוח?
בואו נפתח עם הנחה מקובלת ונכונה כשלעצמה בקרב מנהיגים. על פי ההנחה הזו, כל פעולה מנהיגותית דורשת מידה של הפעלת כוח. כלומר, אם מנהיגים רוצים להיות אפקטיביים, הם צריכים להחזיק בידם כוח. הכוח הזה יאפשר להם לגרום לאנשים בסביבתם לפעול בהתאם לחזון שלהם ולאמנותם האידיאולוגית או הפרקטית. הבנה של מושג הכוח לפי ההנחה הזו תואמת לחלוטין את ההגדרה הקלאסית במדעי החברה ולפיה, כפי שאומר חוקר מדע המדינה רוברט דהאל, כוח הוא היכולת לגרום לאדם או לקבוצה לנוע מנקודה א' לנקודה ב' גם אם הם אינם מעוניינים לעשות זאת.

הבנה של מושג הכוח ככזה שמרוכז בידיהם של מנהיגים הובילה סוציולוגים ופסיכולוגים חברתיים לחפש אחר המקור לכוח הזה? כלומר, מה יש לאותם אנשים שמסוגלים לגרום לאחרים לנוע מנקודה א' ל-ב'. הסוציולוג מקס ובר (1864-1920), למשל, ניסה לעמוד כך דרך דיון בשינוי במקורות הסמכות עם היציאה של המערב מהעולם המסורתי, החושני, זה שמבוסס על יחסים אישיים ורגש לעולם מודרני, רציונלי, המבוסס על הסדרים פורמליים ועל חוק. הוא עשה זאת דרך בירור של שלושה מקורות סמכות וכוח. המסורתי, הכריזמטי והרציונאלי.

כוחה של הסמכות המסורתית עובר במידה רבה בירושה והוא נובע מהרגלים וממנהגים היסטוריים או ממקור פרימורדיאלי (ראשוני). דוגמא מעניינת לכך הוא המלך חוסן שלא רק ממשיך שושלת נראית לעין (אביו וסבו) אלא נחשב לצאצא של הנביא מוחמד.

כוחה של הסמכות הכריזמטית הוא במאפיינים האישיים של בעל הכוח. כלומר, בתכונות טבעיות ולעיתים על-טבעיות שמונהגים מייחסים לבעל הכוח ומתוקף התכונות הללו גם מצייתים לו. הכריזמה כפי שמקובל לחשוב הייתה ככל הנראה מקור כוח דומיננטי אצל מנחם בגין וכיום (לפחות עבור חלק מהאוכלוסייה) אצל בנימין נתניהו.

מקור הכוח של הסמכות הרציונאלית, זה שמאפיין את העידן המודרני כיום, הוא בהסדרים פורמליים ומוסכמים וכמובן בחוק הכתוב. מנהיגים הם בעלי סמכות וכוח שניתנו להם באופן חוקי. מיותר לצין שבמינונים שונים אנו מוצאים את כל שלושת מקורות הכוח והסמכות הללו גם בחברה המודרנית, אם כי הסמכות הרציונלית היא דומיננטית יותר מהאחרות.

הפסיכולוגים החברתיים ג'ון פרנץ' וברטראם ריבן הרחיבו בסוף שנות החמישים את הדיון על מקורות הכוח והסמכות שבו החל ובר. הם מציעים לנו לחשוב על מספר מקורות כוח. נציין חמישה: כוח כפייה המבוסס על פחד, כוח לגיטימי המבוסס על סמכות פורמאלית וחוקית, כוח מומחי המבוסס על ידע וטכנולוגיה רלוונטיים למסגרת בה מופעל הכוח, כוח תגמול שמבוסס על היכולת להעניק תמורה על התנהגות רצויה וכוח מופתי שנשען על דוגמא אישית של בעל הכוח ועל הזדהות אתו.

אני מזמין את קוראי ביזפורטל לשאול את עצמם מה סוג הכוח והסמכות המשמעותיים לכם באופן אישי כמקבלי מרות? כלומר, איזו סמכות עובדת עליכם יותר מאחרות? האם זו הכריזמטית, הפורמלית, המומחית, או אולי שילוב כמה מקורות גם יחד?

כוח הוא הרבה יותר מאשר "בוא נראה למי יש יותר כוח"
אני טוען, כאמור, שתפישת הכוח שמוצגת לעיל היא במידה רבה פשטנית. ואם להיות יותר ספציפי, אני טוען שמשום שאצל דאל, ובר ופרנץ' וריבן הכוח מצוי בנקודה אחת, כלומר אצל בעלי השררה או אצל הסוברן, הם אינם ערים לתופעותיו המגוונות של הכוח ולא לשימוש הנרחב שגורמים שונים עושים בו.

בעקבות הפילוסוף מישל פוקו, אני רוצה לטעון שהכוח לא נמצא בנקודה אחת. הוא נמצא בכל מקום. מחזיקים בו ומשתמשים בו גם מי שנחשבים לחסרי כוח. דוגמא אחת לתפוצתו של הכוח היא תופעת ההתנגדות להשקפות העולם של בעלי הכוח מצד אלו שמוגדרים "חסרי כוח''.

פוקו מביא לצורך כך את המתקפה של גופים רשמיים על תנועות הלהט"בים תוך שימוש באוצר מילים נרחב כמו "ההומוסקסואליות" או "משכב זכר". לטענתו, ככל שרבו המושגים בה השתמשו מערכות כוח כמו הכנסייה והפסיכיאטריה לתיאור ובעיקר למיגור תופעת ההומוסקסואליות כך גבר כוחה של ההתנגדות וכוחם של תנועות הלהט"בים.

זה קרה לפי פוקו משום שההומוסקסואליות החלה לדבר על עצמה בקול רם ולטעון "לחפותה או לטבעיותה" באמצעות אותו אוצר מילים ששימש לפסילתה. שיח הכוח ושיח ההתנגדות הם אפוא שני צדיה של אותה מערכת הכוח. הם חלק מיחסי כוח שבהם חסר הכוח ממנף את עצמו בעזרת מושגים רבי עוצמה שהוא שואל ממערכת הכוח עצמה.

חזרה לרשימה המשותפת
וזה בדיוק מה שקורה ברגעים אלו עם עליית כוחה של הרשימה המשותפת. דומה שהפגנת הכוח של בני גנץ ובנימין נתניהו כלפי האזרחים הערבים בדרך של הצגתם כאיום על עתידה של מדינת ישראל (טיבי בוועדת חוץ וביטחון) לא רק שלא גרמה להם לנזק אלקטורלי אלא הפכה בסופו של דבר לנכס אלקטורלי רב עוצמה.

זה קרה משום שאימן עודה ואחמד טיבי לא נכנעו להצגת הכוח הזו אלא יצאו במתקפת נגד שבמהלכה השתמשו בהצהרות הגזעניות הספציפיות של גנץ ונתניהו (רוב יהודי) לגיוס תומכים רבים יותר מקרב אזרחיה הערבים של ישראל.

במילים אחרות, השימוש שהרשימה המשותפת עשתה בהתבטאויות המפחיתות של גנץ ונתניהו כלפי אזרחיה הערבים של ישראל הקנתה להם מספיק כוח שהוביל לא להוצאת הערבים מהמשוואה הפוליטית, אלא דווקא לדיבור מפייס עימם ולמוכנות להיענות לתביעותיהם האזרחיות. היא עיקרה את כוחם של כחול לבן והליכוד, את בסיס הסמכות שלהם ואת הדומיננטיות ממנה הן נהנות ויצרה שיח חדש, יותר סימטרי ובעיקר מפשר.

אני מניח שמדובר במשהו זמני אבל כזה שאסטרטגים פוליטיים יכולים ללמוד ממנו על מהלכו המתעתע של הכוח ועל השימוש הנכון בו...

אז למה ההבנה שהכוח הוא נחלת הכלל, במינונים שונים כמובן, חשובה למנהיגים?
משום שהכוח הוא לא רק בידיו של הסוברן. לאחרים יש כוח לנגוס בכוחו של הסוברן תוך שימוש באמצעים הספציפיים בהם הוא עצמו נוקט לשם יצירת כוח והשפעה הפוכים. שהרי מבחינה אמפירית, מעשית, בעולם החברתי ובטח בעולם הפוליטי לא מדובר על משחק סכום אפס שבו צד אחד הוא בעל כוח והצד האחר חסר כוח אלא על משחק הדדי שבו לכל השחקנים יש לא רק כוח אלא את היכולת לגייס את הכוח של האחר לטובתם.

פרופ' ברוך שמעוני הוא מייסדה והעומד בראשה של התוכנית לתואר שני בייעוץ ארגוני באוניברסיטת בר-אילן.

המידע המוצג בסקירה זו מהווה מידע כללי בנוגע לפעילות החברה הנסקרת והינו חומר מסייע בלבד ואין לראות בו כמידע עובדתי או שלם וממצה של כל ההיבטים הכרוכים בהשקעה בני"ע, וכן אין לראות במידע האמור כהמלצה או כתחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא או לרכישת נייר הערך. האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ/שיווק השקעות ו/או תחליף לייעוץ/שיווק השקעות ו/או ייעוץ מס בידי מי שמוסמך לכך, המתחשבים בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם.