השופט דנציגר טעה - כלל ביטוח לא היתה אקטיביסטית; אקירוב קיבל ממנה כל מה שרצה

אכזבה גדולה. דוח הבדיקה  של השופט (בדימוס) יורם דנציגר ודר' איל גבע על ההתרחשויות בכלל ביטוח הוא לא דוח. הוא תיאור אירועים, עם פרשנות במקומות מסוימים. אין בו נחרצות, אין בו ביקורת נוקבת ואמיתית, יש בו יותר מדי נחמדות ופחות מדי ממה שציפינו – שפיטה. זה דוח שמנסה ללכת בין הטיפות, זה דוח מלאכותי שמספק תובנות על פרוצדורות וכללים ונוגע במהות הדברים רק באופן שטחי. זה דוח שמספק מחמאות לאקטיביזם של כלל ביטוח, למרות שכלל ביטוח היא גוף פסיבי שנכנע שוב ושוב לאלפרד אקירוב בעל השליטה באלרוב.

כלל ביטוח מחזיקה בנתח גדול מאלרוב – 12.8%. מדובר בגוף המוסדי היחיד שמשקיע באלרוב כבעל עניין. מדובר בשיעור החזקה שמאפשר לכלל ביטוח להיות מאוד דומיננטיים באספות בעלי המניות. למעשה – בהחלטות שצריך רוב של המיעוט – עסקאות שקשורות לבעל השליטה – הם הקובעים. הם יכולים לספק אישור לשכר של אקירוב, של בנו ג'ורג'י אקירוב שמנהל את הפעילות של המלונאות בחו"ל ושל חוה אקירוב אשתו של אלפרד שאחראית על המיתוג והסטנדרטים של הקבוצה. כן, יש תפקיד כזה. הם גם יכולים להסכים לעסקה שבה אקירוב הבן מקבל 15% מהפעילות של המלונאות בחו"ל, הם גם יכולים לאשר מימון לפעילות בחו"ל לרבות מימון חלקו של אקירוב הבן. הם יכולים והם לרוב אישרו או לא דחו.

הם – כלל ביטוח – שתקו במשך שנים רבות. אקירוב קיבל כמעט את כל מה שהוא רצה. אין כאן אקטיביזם, יש כאן פסיביזם. דנציגר העדיף שלא לראות את זה. במשך יותר מעשור חברת אקירוב מממנת את הפעילות בחו"ל באופן מלא, למרות שהבן ג'ורג'י קיבל 15% מהחברה. ההחזקה הזו היא סוג של מתנה, איך נותנים כזו מתנה שבמהותה יוצרת ניגודי עניינים קשים ועלולה לפגוע במיעוט? 

במשך שנים רבות הפעילות של לוקה המרכזת את פעילות בתי המלון בחו"ל (שלא דרך PIH שפועלת בשוויץ) מאכזבת מאוד, בעיקר בלונדון. התוצאות החלשות מעלות, במקרה הטוב, ספקות לגבי יכולת הניהול של הפעילות בחו"ל, ובמקרה הרע – כשלים בממשל תאגידי. אין סיבה שהפעילות הזו תספק תוצאות מאכזבות כל כך. מה עשו בכלל ביטוח? כמעט כלום.

בשלב מסוים מנהל פעילות כנף של כלל (פעילות ההשקעה לטווח ארוך) יוסי דורי מדבר עם אלפרד אקירוב וטוען שהפעילות בחו"ל – לוקה, מאכזבת, ושצריך למנות שם יועץ חיצוני. זה עולה בהמשך לדרישה של אלרוב להאריך את השכר הנדיב של ג'ורג'י אקירוב. כלומר, זה לא שבכלל בדקו ומצאו ותקפו – הם לא היו אקטיבים. הם בסה"כ ניסו לעשות שרירים כשאקירוב רצה שכר. המרחק בין זה לבין אקטיביזם הוא 180 מעלות. בסוף גם לא מונה שום יועץ/ בודק לפעילות - אקירוב עשה מהם צחוק. 

מה הם יכלו לעשות? הם יכלו לתבוע – תביעה ייצוגית, תביעה נגזרת. הם יכלו לדרוש חשיפת מסמכים כדי לראות איך זה שלוקה לא מייצרת תשואה. הם יכלו שלא לאשר את השכר של אקירוב הבן. הם פחדו – הם אישרו שכר לשנה וחצי במקום לשלוש. זה לא הישג שלהם. זה הישג של אקירוב.

מישהו אחר לקח את האקטביזם ברצינות ותבע בדיוק בנקודות האלו. כלל למרות שהיא המיעוט החזק והגדול ביותר לא עשתה כלום. הפקירה את הכסף של החוסכים.

ואז אקירוב שהתפלא איך לא מאשרים לו באופן מוחלט את דרישותיו, רכש מניות של כלל – 4.99% ותקף את כלל. זה אקטיביזם, הוא האקטיבי בסיפור הזה. הוא האשים את ההנהלה שהיא לא פרסמה אזהרת רווח, הוא שלח מכתבים בלי לחכות אפילו לתשובה. הוא כנראה, כך עולה מהדוח, רצה ללחוץ על הנהלת כלל ביטוח ולהשפיע על מנהלי ההשקעות למכור את ההחזקה של אלרוב לאקירוב וכך למחוק את מניות החברה מהמסחר. הוא דאג לאינטרסים שלו, אבל הוא שכח דבר אחד – כל עוד הדברים נעשים בשיחות טלפון, במפגשים, בישיבות, בסחבקיות, יש על מה לדבר. אבל אם אתה משתין מהמקפצה, הכללים משתנים. המנכ"ל, מנהלי ההשקעות, בעיקר בגלל המהלך של אקירוב הפכו להיות יותר נחושים שלא להסכים לדרישות של אקירוב. כל ההחלטות שקשורות לאלרוב גם החלטות של רכישה ומכירה בניירות הערך, דרשו משלב זה אישור מיוחד. אחרי הכל – לאקירוב יש 4.99% מהחברה ועכשיו כל מהלך ייבדק בשבע עיניים.

אקירוב נכשל. הוא היה בטוח מדי ויהיר מדי. כלל ביטוח כמנהלת כספים של ציבור גדול נכשלה. אנחנו – הציבור – הפסדנו. אבל נתנחם בסיפור מעניין עם מסקנה ברורה - כדי לשמור על הכסף שלנו צריך גופים אקטיביסטים, גופים עם מרפקים, גופים בלי ניגודי עניינים, גופים בלי עכבות שמנהלים את הכסף שלנו כאילו זה הכסף שלהם.    

שופטים הם בשר ודם
שופטים טועים. דנציגר טעה. גם וורדה אלשיך שמכהנת כדירקטורית בכלל ביטוח טעתה. אלשיך יחד עם היו"ר דני נוה נפגשו עם אקירוב ודוד גרנות דירקטור באלרוב. למה? כדי לנסות ליישר את ההדורים. מה זה ליישר את ההדורים? נו באמת. האם אלשיך היא מהאו"ם? אבל ניחא. הבעיה היא בכך שמפגשים כאלו יוצרים לחץ על הנהלת החברה ועל העובדים שלה. זה לא ראוי במיוחד כאשר יש מחלוקת ועימות. בסוף אותה פגישה אקירוב העביר לאלשיך בשל הרקע שלה כשופטת "דוח מיוחד" על התנהלות הנהלת כלל וביקש ממנה "לשפוט". היא לא אמרה לא. היא ונוה היו"ר לקחו את הדוח. הם טוענים שהם לא פתחו אותו, אבל דנציגר השופט מאשים את אלשיך השופטת בטעות קשה. כן שופטים הם בשר ודם הם יכולים לטעות. גם אתה דנציגר.