מדיניות מוניטרית לעומת מדיניות פיסקלית - יתרונות וחסרונות

הסתכלתי לא מזמן בספר מבוא למקרו כלכלה שכתבו סטנלי פישר ורודיגר דורנבוש. שניהם מקרו-כלכלנים מעולים, שלא הסתפקו בכתיבת מאמרים אקדמאיים, אלא צברו הרבה מאוד שעות של ניסיון מעשי. שניהם כיהנו בקרן המטבע העולמי, וסטנלי פישר כיהן גם כנגיד בנק ישראל וכסגן הנגיד האמריקאי. בקיצור, כשיש לי שאלות בכל מה שנוגע למקרו כלכלה, תמיד טוב לחזור למקורות, ואין מקור יותר טוב מהספר שלהם.

בין היתר, יש להם פרק מעניין שבו הם מדברים על החולשות והיתרונות של מדיניות מוניטרית ופיסקלית בתגובה למשברים. החסרון של מדיניות פיסקלית, כזאת שמבוצעת על ידי הממשלה, הוא שלוקח די הרבה זמן להפעיל אותה. כפי שאנחנו רואים עכשיו, לפני שהממשלה יכולה לעשות משהו, צריך לחכות עד שראש הממשלה וראש הממשלה החלופי יפסיקו לריב כמו ילדים בגן, וזה מסתבר, יכול לקחת הרבה זמן. היתרון הוא שמהרגע שהממשלה מחליטה לעשות משהו, ההשפעה של הפעולות שלה היא מיידית. אם מחלקים כסף לאנשים, או אם הממשלה שוכרת עוד עובדים, ההשפעה של זה על התעסוקה והתוצר היא מיידית.

היתרון של מדיניות מוניטרית, כזאת שמופעלת על ידי הבנק המרכזי, היא שהביצוע הוא מיידי. נגיד הבנק המרכזי לא צריך לחכות לאף אחד עד שהוא מכריז על ירידה בריבית או על הקלה כמותית. החיסרון הוא שההשפעה לוקחת זמן.

ובדיוק בגלל שההשפעה לוקחת זמן, הבנק המרכזי לא אמור להגיב לאירועים. הוא אמור לפעול על סמך תחזיות לעתיד, כדי להגיב לאירועים עוד לפני שהם קורים. הוא לא אמור להמתין עד שהאינפלציה תעלה לפני שהוא מעלה את הריבית או עד שהיא תרד לפני שהוא מוריד את הריבית – הוא אמור לפעול עוד לפני שהדברים קורים, כדי שהאינפלציה והתעסוקה יהיו ברמה שהוא רוצה אותם.

האמת, כשסטנלי פישר היה נגיד בנק ישראל הוא די התקשה בכל מה שנוגע לתחזיות. הנגיד הנוכחי מתקשה אפילו יותר. בנק ישראל כל הזמן נגרר אחרי האירועים, ובדרך כלל הוא מגיב באיחור די משמעותי. למזלו של הנגיד שלנו, הוא ממש לא לבד בנושא הזה.

התרשים הבא מתאר את השינויים החודשיים בכמות הכסף (M2) ובאינפלציה בארה"ב מאז שנת 2000. אפשר ללמוד מספר דברים מהתרשים: הראשון, עד 2008 השינויים בכמות הכסף ובאינפלציה היו באותה רמה: מדי פעם השינויים בכמות הכסף היו גבוהים מהשינויים באינפלציה, ומדי פעם, ההפך. בנוסף, ניתוח סטטיסטי מראה שהאינפלציה הושפעה מהשינויים בכמות הכסף שקרו בחודשים הקודמים. כלומר, הבנק המרכזי הצליח לחזות נכון את הכיוון שאליו האינפלציה עומדת ללכת, הגיב בהתאם, ואילץ את האינפלציה לנוע בכיוון שהוא היה מעוניין בו.

מאז המשבר של 2008, הבנק המרכזי כבר לא חוזה את השינויים בקצב האינפלציה. מאז 2008, זה לא השינויים בכמות הכסף שמכוונים את קצב האינפלציה. להפך. השינויים בכמות הכסף מגיבים לשינויים באינפלציה. הבנק המרכזי נמצא כל הזמן צעד אחד מאחור – הוא לא מדפיס כסף לפי תחזיות, אלא לפי קצב האינפלציה שהוא ראה בחודשים הקודמים.

אז לנגיד שלנו אין מה להתבייש. הוא לא היחיד שנגרר אחרי האירועים במקום לנבא אותם. אבל זה לא מנחם. כי כל עוד הכלכלנים בבנקים המרכזיים לא יצליחו לשפר את התחזיות שלהם, אין טעם לשאול איפה האינפלציה, או למה היעילות של המדיניות המוניטרית כל-כך נמוכה. כל עוד הבנקאים המרכזיים לא מצליחים לנבא את הקשר בין כמות הכסף והאינפלציה, האינפלציה תמשיך ללכת לאן שהיא רוצה, הבנקאים המרכזיים ימשיכו לעשות את מה שהם יודעים (להזרים עוד ועוד כסף), ואנחנו הולכים ליהנות (או שלא) מההפתעות שבדרך.

 
ד"ר אביחי שניר
האקדמית נתניה ואוניברסיטת בר-אילן, בית ההשקעות אינפיניטי