הפד' כבר לא מאמין שמודל החיזוי הבינלאומי עקומת פיליפס עדיין רלוונטי

לא הרבה מבינים את זה, אבל ההחלטה של הנגיד האמריקאי, ג'רום פאואל לנטוש את יעד האינפלציה לטובת "אינפלציה ממוצעת", היא הודאה במשהו שעד היום היה טאבו. כבר 12 שנים, מאז תחילת משבר הסאב-פריים, שכלכלנים מוניטריים מתווכחים על התפקיד של עקומת פיליפס בכלכלה המודרנית. ההודעה של פאואל אומרת שהבנק המרכזי האמריקאי מוכן לתת לכלכלנים להמשיך להתווכח כמה שהם רוצים. מבחינתו, הוא בחר בצד שלפיו, לפחות בינתיים, עקומת פיליפס מתה.

עקומת פיליפס מתארת את הקשר ההפוך בין שיעור האבטלה במשק ובין האינפלציה. על פי התיאוריה, כשיש אבטלה גבוהה החברות במשק צריכות פחות 'להתאמץ' כדי למשוך עובדים ולכן לא צריכות להעלות את השכר יותר מדי, בעוד כאשר האבטלה נמוכה (כלומר, כולם עובדים) החברות צריכות לשלם יותר כדי לגייס עובדים טובים, השכר עולה ואיתו האינפלציה.

העובדה שבעיני נגיד הבנק האמריקאי עקומת פיליפס אינה רלוונטית חשובה, מכיוון שבמשך 60 שנים בערך, עקומת פיליפס היא הבסיס לכל מה שאנחנו יודעים על מדיניות מוניטרית. כל מודל שמנסה להסביר את התפקיד של בנקים מרכזיים, מתחיל מההנחה שקיים קשר הפוך בין אינפלציה לבין אבטלה. כשהאבטלה יורדת, האינפלציה עולה, ולהפך.

עוד לפני המשבר של 2008, כלכלנים מוניטריים ידעו שיש בעיות עם עקומת פיליפס. התרשים הבא, מראה את הקשר בין אינפלציה ואבטלה בארה"ב בשנים 1948 – 2010. אם מישהו מצליח לראות בתרשים הזה קשר שלילי בין אבטלה ואינפלציה, הוא מוזמן להתקשר אלינו. 

'העקומה זזה', או שהמודלים הכלכליים פשוט לא רלוונטיים?
הפתרון של הכלכלנים היה לטעון שעקומת פיליפס כל הזמן זזה. אמנם זה פתרון שיכול להסביר הרבה מאוד דברים, אבל יש לו בעיה קשה אחת: הוא לא יכול לספק תחזיות קדימה. תמיד אפשר למצוא, בדיעבד, שעקומת פיליפס זזה. אבל כשאין לנו יכולת לחזות מתי היא תזוז ולאן, זה לא ממש עוזר ככלי לתכנון מדיניות.

חוץ מזה, מאז 2008, התבררו עוד כל מיני בעיות שקיימות בעקומת פיליפס. אם ניקח דוגמה מישראל, אז ב-2011 למשל, הייתה פה מחאה חברתית. בעקבות המחאה, המשווקים והיצרנים קצת נלחצו. במקביל, היו קצת הקלות ביבוא, וזה תרם לכך שהתחרותיות גדלה. זה הביא למצב שבו מחיריהם של מוצרים רבים הוזלו, כי היצרנים הקטינו את המרווחים שלהם בעקבות המחאה, אבל הגידול ביעילות שנבע מכך הביא דווקא לגידול בתעסוקה. וכך, באופן מפתיע - במקום קשר שלילי בין אבטלה ואינפלציה, קיבלנו דווקא קשר חיובי.

העולם יעבור ניסוי אחד גדול
תהליכים כאלה מביאים לכך שמודלים שמבוססים על עקומת פיליפס פשוט לא נותנים תחזיות אמינות, הרבה בגלל שעד שבבנקים המרכזיים מוצאים איפה עקומת פיליפס נמצאת, היא כבר זזה למקום אחר.

שינוי המדיניות של הנגיד פאואל הוא הכרה בכך שכשהמודלים לא נותנים תחזיות אמינות, אין לבנקים מרכזיים ברירה אלא לעשות ניסויים, בניסיון לעשות את הטוב ביותר שהם יכולים.

ההחלטה לנטוש את אסטרטגיית יעדי האינפלציה היא ניסוי כזה. במשך תקופה ארוכה, הצבת יעדי אינפלציה סייעה לבנקים המרכזיים להביא את האינפלציה קרוב ליעד באופן שיטתי. אבל מאז 2008, האינפלציה השנתית בישראל הייתה בתחום היעד רק 4 פעמים מתוך 12 אפשריות. הפעם האחרונה שבה זה קרה, הייתה ב- 2013. בארה"ב ובאירופה, המצב לא שונה בהרבה. אז מה שנשאר לפאואל לעשות, זה להכריז על שינוי המדיניות, בתקווה שעצם ההכרזה על שינוי המדיניות תעזור לו להגיע ליעד. בינתיים, גם זה לא כל-כך הולך.

הכותבים הם דר' אביחי שניר, האקדמית נתניה ובית ההשקעות אינפיניטי ושלומי ממניה מאוניברסיטת בר-אילן