מי באמת אחראי לאינפלציה הגבוהה, למה העלאת הריבית "מתקשה" לבלום את האינפלציה ולכמה זמן תהיה ריבית גבוהה?

מתחילת 2022, כל הבנקים המרכזיים בעולם מעלים ריביות. המטרה שלהם היא להביא לירידה באינפלציה: ההנחה המקובלת בקרב כלכלנים של בנקים מרכזיים היא שקצב האינפלציה האופטימלי הוא סביב ה- 2%. כשהאינפלציה סוטה מהקצב הזה, בנקאים מרכזיים מרגישים מחויבים לפעול.

אבל הכלים שיש להם כדי להתמודד עם אינפלציה הם די מוגבלים. לבנק מרכזי יש כלי מרכזי אחד: השליטה בכמות הכסף. הם משתמשים בכלי הזה במגוון דרכים יצירתיות: בעבר הם נהגו לקבוע את כמות הכסף שהם מספקים לבנקים המסחריים. כיום, הם מעדיפים לקבוע את הריבית שבה הבנקים יכולים ללוות כסף, ומשאירים לבנקים לקבוע את כמות הכסף במערכת.

הם גם מספקים כסף באופן ישיר, באמצעות קנייה ומכירה של אג"ח. בעבר הם הסתפקו בקנייה ומכירה של אג"ח לטווח קצר; מאז שנגיד הבנק המרכזי האמריקאי, בן ברננקי, התחיל לקנות אג"ח גם לטווח ארוך וקרא לזה בשם הקליט QE, הבנקים המרכזיים במדינות המערב הוסיפו עוד דרך להשפיע על כמות הכסף במשק לארגז הכלים שלהם.

בהתאם, היכולת של הבנקים המרכזיים להשפיע על אינפלציה תלויה במידה שבה האינפלציה נובעת מביקושים שמקורם בכסף זול. כלומר, לבנקים מרכזיים יש את הכלים לעצור אינפלציות, אבל זה בתנאי שאלו אינפלציות שהבנק המרכזי הוא הגורם המרכזי שלהן. אם האינפלציה נובעת מעודף ביקושים שנגרם בגלל שבנק המרכזי הציף את השוק בכסף, הבנק המרכזי יכול להעלות את הריבית, להקטין את כמות הכסף, ולהחזיר את המשק לאיזון.

המקום שבו בנק מרכזי פחות יכול להשפיע על שינויים במחירים זה כאשר השינויים במחירים נובעים משינויים בתנאי השוק. בין 2014 ל- 2020, למשל, האינפלציה בישראל הייתה מתחת לאחוז. בחמש משבע השנים הללו, האינפלציה הייתה שלילית. בנק ישראל ניסה להיאבק בדפלציה הזאת על ידי החזקת ריבית על אפס, ועל ידי רכישה מסיבית של מט"ח בניסיון להעלות את המחיר של מט"ח ולדחוף כלפי מעלה את מחירי הייבוא.

ההצלחה שלו הייתה חלקית מאוד, במקרה הטוב. הסיבה שהוא נכשל הייתה שהוא ניסה להיאבק בירידות מחירים שלא נבעו ממחסור בכסף, אלא משינויים בתנאי השוק. זה לא חדש שהמחירים בישראל גבוהים. אחרי מחאות יוקר המחייה של קיץ 2011, הממשלה בצעה כמה שינויים רגולטוריים, ואלו הגיעו ביחד עם ירידה במחירים של חומרי גלם. השינויים האלה, ביחד עם התעוררות של הצרכנים שגילו שיש להם יכולת להשפיע על המחירים, השפיעו על השוק לאורך תקופה, והובילו לירידה איטית במחירים. ב- 2020 הגיעה גם הקורונה, וההשפעה הראשונית שלה הייתה להגדיל את חוסר הוודאות, מה שהוביל לירידה נוספת במחירים.

הניסיון של בנק ישראל להילחם בירידת המחירים נכשל בגלל שהוא היה מיותר: המחירים לא ירדו בגלל שהיה מחסור בכסף שהוביל לירידה בביקוש שהובילה לירידת מחירים. המחירים ירדו בגלל שהיצרנים והמשווקים גילו שעדיף להם להתייעל ולמכור קצת יותר בזול. ההצפה של השוק בכסף אולי הגדילה את הביקושים עוד מעט, אבל היא לא יכלה להשפיע (וגם לא היה רצוי שהיא תשפיע) על ירידות המחירים.

בתחילתו של גל האינפלציה הנוכחי, רוב עליות המחירים נבעו גם הן משינויים בתנאי השוק, ולא ישירות מהפעילות של הבנקים המרכזיים. בתחילת הגל, עליות המחירים התרכזו בענפים ששרשראות האספקה שלהם נפגעו בצורה קשה. הדוגמאות הבולטות היו מכוניות וחלפים לרכב, שהייצור והשיווק שלהם נפגע קשות מסגרי הקורונה.

הטעות של הבנקים המרכזיים הייתה להניח שאם המחירים עולים בענפים ששרשראות האספקה שלהן נפגעו, אז אין חשש אמיתי מאינפלציה. ההנחה שלהם הייתה שכששרשראות האספקה יחזרו לסורן, המחירים יחזרו לשיווי משקל, ואולי אפילו ירדו. עד אז, אין לבנק המרכזי הרבה מה לעשות, כי הוא לא יכול לתקן את שרשראות האספקה.

זאת הייתה טעות. מה ששכחו בבנקים המרכזיים זה שמאז 2008 הם מציפים את העולם בכסף זול. ב- 2020, מגמת ההצפה של השוק בכסף התגברה אפילו יותר; משבר הקורונה דחף את הבנקים המרכזיים להזרים לשוק כספים מכל כיוון אפשרי כדי למנוע פשיטות רגל של חברות ויחידים שלא הצליחו לעמוד בפריון הלוואות בגלל הסגרים.

ברגע שעליות המחירים התחילו, הם התפשטו במהירות לכלל הענפים. כיום חלק גדול מעליות המחירים הם בענפים שאינם תלויים בייבוא, ואינם מושפעים ממנו. האינפלציה אולי התחילה בגלל שרשראות האספקה, אבל עכשיו היא לא מפסיקה אפילו שהשרשראות כבר חזרו לקרוב לנורמאלי. לכן, במצב הנוכחי לבנקים המרכזיים אין ברירה. הריבית עולה, ותישאר גבוהה עד שכמות הכסף תצטמצם מספיק כדי שהירידה בביקושים תעצור את עליות המחירים. האלטרנטיבה היא המשך האינפלציה לתקופה ארוכה מאוד.

ד"ר אביחי שניר
המחלקה לכלכלה אוניברסיטת בר-אילן