דירקטוריון
פתאל דיווחה היום כי גדעון אלטמן, המועמד להתמנות כדח"צ, הודיע לה כי אם ייבחר, יעמוד מניין הדירקטוריונים שבהם הוא יושב, על 7 דירקטוריונים. מכיוון שכך, הוא מתחייב לוותר על אחד מהם עד לסוף השנה הנוכחית, כך שהחל מינואר 2025, יישב "רק" ב-6 דירקטוריונים. אלטמן משמש כיו"ר חברת הנדל"ן צבי צרפתי, כיו"ר חברת שירותי הלוגיסטיקה, פרידנזון, וכדירקטור בחברות אג'נלי, אורד, אחים נאוי, חמת, ורבל אי.סי.אס.
עד לאחרונה כיהן כיו"ר ועדת האשראי בהפניקס, ובעבר היה יו"ר חברת הנדל"ן והתשתיות איי. אי. אס בשליטת חיים גייר, וחבר הנהלה וראש החטיבה המסחרית בבנק לאומי.
מצד אחד, הודעה ש"עושה היגיון"; מצד שני, עד לפני כמה שנים, אין סיכוי שהיינו רואים דיווח כזה. אם כיום חברות נמנעות מלמנות לדירקטוריונים שלהם, דירקטורים שיושבים ביותר מדי חברות, מה שנקרא "אוברבורדינג", הרי שבעבר היה זה בגדר חזון נפרץ לשבת במקביל ב-8 או 10, ואפילו 12 או 15 דירקטוריונים. וככל שדירקטור ישב בדירקטוריונים של יותר חברות, כך הוא נחשב ליותר Cool.
התופעה הזו, למרבה המזל, חלפה מן העולם. זה כבר לא מגניב להיות דירקטור במספר דו ספרתי של חברות, ואפילו לא ברף העליון החד ספרתי. לא רק שזה כבר לא מגניב, החברות מצידן כבר לא מוכנות לכך, כי הן מבינות שדירקטור שיושב ב-10 חברות במקביל, לא יכול לתת את תשומת הלב הדרושה ממנו כדירקטור, לכל אחת מהחברות בהן הוא יושב. בהכרח זה יבוא על חשבון חברה זו או אחרת, ואף חברה לא רוצה שזה יבוא על חשבונה.
- כל הכותרות
למרבה הפלא, חוק החברות לא מגביל את מספר הדירקטוריונים, אלא מתייחס לכך רק ברמה הכללית, בדרישה שלדירקטור תהיה היכולת להקדיש את הזמן הראוי לתפקידו. אז אם לא היה שינוי בחוק, איך בכל זאת הקאנו מקרבנו את תופעת ה"אוברבורדינג בהגזמה"?
תרמו לכך מספר גורמים: ראשית, כמו בכל תופעה, כשמביאים אותה לקצה, מישהו מתעורר. על פי סקר של רשות ניירות ערך שנעשה בעשור הקודם, בעוד שבשנת 2010 היו 4,294 מושבי דירקטור ב־631 חברות, ו־3,145 דירקטורים, הרי שבשנת 2018 היו 3,214 מושבי דירקטור ב־476 חברות - ו־2,478 דירקטורים. היחס בין מספר המושבים למספר הדירקטורים ירד מ־1.365 מושבים לדירקטור ב־2010, ל־1.297 מושבים לדירקטור ב־2018. במילים אחרות: הריכוזיות עלתה, כך שכל דירקטור ישב על מספר גדול יותר של מושבים.
מה שהיה בעבר, אם כך, הוא שוק פרוע שהיטיב עם עשרות דירקטורים סדרתיים, שישבו במקביל במספר דו ספרתי של דירקטוריונים של חברות ציבוריות, והרוויחו סכומי עתק על חשבונן של החברות, המשקיעים, וגם על חשבונם של דירקטורים פוטנאציאליים אחרים, שיכלו להיות דירקטורים לא פחות טובים מהם, אם לא יותר. כי הרי אין מחלוקת שדירקטור שיושב ב-12 דירקטוריונים, אינו מסוגל לתת את הזמן הדרוש לכל אחת מ-12 החברות שהוא מכהן בהן.
שנית, חברת אנטרופי, שעד לפני מספר שנים היתה החברה המייעצת לגופים מוסדיים כיצד להצביע באסיפות כלליות, קבעה ב=2014 מדיניות מגבילה בעניין, והגבילה את מספר הדירקטוריונים שדירקטור יכול לשבת בהם במקביל, ל-6. בפועל, זה בא לידי ביטוי בכך שאנטרופי התנגדה למינוי דירקטור אם הוא מכהן כבר בשישה דירקטוריונים אחרים. עקרונית, עמדת אנטרופי היתה שמספר המקסימום של דירקטוריונים צריך לעמוד על 4, אך בכדי שלא לזעזע את השוק ולהוביל מהלך הדרגתי, הסתפקה בהמלצה על 6.
מסמך שפרסמה ב-2019 חברת ISS, אחת משתי חברות ייעוץ אמריקאיות הפועלת במתכונת של אנטרופי, קבע כי תופעת האוברבורדינג הפכה לסוגיה ראשונה במעלה עבור חברות רבות ומשקיעים. ISS המליצה גם היא על מגבלה של חמישה־שישה דירקטוריונים. לפי הסקר של ISS, דירקטורים המכהנים בחברות רבות נתקלים בהתנגדות ודפוסי ההצבעה במינוי דירקטורים משתנים. "הרצון שדירקטור לא יכהן במקביל ביותר מדי בורדים הפך להיות שיקול מכריע עבור משקיעים", נכתב במסמך. "הדאגה העיקרית של משקיעים וחברות היא יכולתם של דירקטורים למלא את חובותיהם, תוך מחויבות להשקעת זמן".
כיום מבינים גם החברות הציבוריות, וגם המשקיעים, שדירקטור טוב הוא לא דווקא מי שיושב בעוד 7-8 דירקטוריונים. ההיפך - דירקטור כזה מן הסתם יקדיש פחות תשומת לב לחברה. מעבר לזה, למה שלא לפתוח את שוק הדירקטוריונים בפני מספר רב של מועמדים? נראה, שבעולם שמקפיד על גיוון, גם פיזור מושבי דירקטוריונים בין מספר גדול יותר של אנשים, הוא גיוון שאינו רק מוסרי וצודק, אלא שהוא כנראה גם משיא תוצאות טובות יותר.
תודה.
לתגובה חדשה
חזור לתגובה
-
2.רודף כסף לא ישבע כסף (ל"ת)הנביא 04/05/2024 05:21הגב לתגובה זו1 0סגור
-
1.נכון מאודכלכלן 03/05/2024 09:03הגב לתגובה זו1 0בכלכלה יש מושג "תפוקה שולית פוחתת" , וזה לדעתי מקרה המתאים להגדרהסגור
