תחבורה פרטית היא מקור אדיר למסים, אך היא גורמת לנזק עצום - איבוד שעות עבודה ופגיעה בתוצר

התקופה הקרובה היא תקופה שמזמנת להנהגה הזדמנות פז לשנות את התפיסה התכנונית הקיימת בפן התחבורתי. יש להעדיף באופן ברור תחבורה ציבורית בכלל ורכבת בפרט על פני המשך סלילת כבישים. המדינה השקיעה מיליארדים בסלילת כבישים אשר מעודדת תחבורה פרטית דווקא. אחת הסיבות המשמעותיות היא שהתחבורה הפרטית היא מקור אדיר של מסים אבל מדובר בתועלת לטווח הקצר אשר תגרום נזקים לטווח הארוך.

את הנזקים של העדפת התחבורה הפרטית רואים כבר היום, בפקקים האינסופיים אשר מבזבזים הון עתק של איבוד שעות עבודה ופגיעה בתוצר הלאומי. התחבורה הפרטית פוגעת בפריפריה ומגדילה את הפערים בחברה הישראלית.

עלינו לזכור שישראל הפכה בהדרגה ממדינה המבוססת על ההתיישבות העובדת, קיבוצים ומושבים, לאחת המדינות האורבניות והצפופות בעולם. כ-92 אחוזים מ-9.4 מיליון תושבי המדינה מתגוררים כיום בערים או ביישובים עירוניים ומספר הערים, 77, גבוה מאוד ביחס לגודלה. אם בעת קום המדינה, ב-1948, רק בשלוש ערים, תל אביב, ירושלים וחיפה, התגוררו יותר מ-100 אלף תושבים, הרי שכיום המספר מגיע ל-19 ערים ועל פי כל התחזיות מספר זה יוכפל במהלך שני העשורים הקרובים.

על פי כל התחזיות השמרניות בעוד פחות מ-30 שנה, בשנת 2050, תכפיל מדינת ישראל את מספר תושביה מכ-9.4 מיליון כיום לכ-18 מיליון. על פי כל התרחישים הצפויים, מתוך אותם 18 מיליון, כ-17 מיליון יתגוררו בערים ויישובים עירוניים, רובם ככולם במחצית הצפונית של המדינה, בין באר שבע בדרום לבין הגליל העליון בצפון. כאשר הרוב המכריע בין רחובות ואשדוד לבין מטרופולין חיפה. מדובר בשטח קטן בהיקף של פי שלושה ממטרופולין לונדון.

ובמילים אחרות, ישראל של העשורים הבאים תהיה המדינה הצפופה בעולם שרוב רובם של תושביה יתגוררו בתוך גוש מטרופוליטני רציף, מעין תצלום מוגדל של מטרופולינים דוגמת סינגפור והונג קונג. נתונים "יבשים", לכאורה, אלה, מאותתים באופן ברור לכל מקבלי ההחלטות, משרי התחבורה והשיכון, דרך וועדות התכנון למיניהן וכלה בעיריות והרשויות המקומיות – על ישראל לתכנן הן את שוק הדיור והן את מערכי התחבורה, בהעדפה ברורה לתחבורה ציבורית, בתכנון כולל מקיף, בדיוק כפי שמתכננים מטרופולין עירוני אחד גדול.

לתכנון כזה מספר יתרונות משמעותיים: תכנון כזה יצור אופטימיזציה גם של צרכי הביקושים בשוק הדיור ויביא הפחתת רמת הצפיפות ופיזור האוכלוסייה בכל המרחב והקלה על התשתיות בערים הגדולות. נכון להיום התכנון מבוזר בין העיריות השונות ונוצר מצב אבסורדי של עודף ביקושים לדירות במקומות מסוימים, לעומת מחסור במקומות אחרים.

העדפת תחבורה ציבורית תחסוך הון עתק למשק באמצעות קיצור נסיעה בין המרכז לבין הפריפריה. ניתן יהיה ליצור מרכזי תעסוקה גדולים במקביל לבנייה למגורים. הקונפליקטים בין עשרות רבות של עיריות והרשויות מקומיות יצטמצמו. יושם דגש על פיתוח הרכבות לסוגיהן, הרכבת הקלה העירונית, רכבות פרברים ורכבות בינעירוניות מהירות, זאת בשילוב תחנות מונגשות עם מתן עדיפות להולכי רגל וכלי רכב דו גלגליים בסביבת התחנות. זה יגרום לצמצום כלי הרכב הפרטיים ובתוך כך הקטנת זיהום האוויר ומטרדי רעש.

תכנון הכולל עירוב שימושים של שילוב תעסוקה ומגורים באותו המתחם ינצל באופן מיטבי קרקעות מבוזבזות כיום. ולבסוף, תכנון כזה יאפשר שמירת שטחים פתוחים וערכי טבע באופן הרבה יותר אפקטיבי לעומת המצב היום בו כל רשות מאמצת מדיניות משלה המשפיעה לעיתים קרובות גם על סביבתה הקרובה.

יישום יעדים אלה יחייב, כמובן, סינכרון מירבי ושיתוף פעולה בין שרי התחבורה והשיכון וכן משרדי ממשלה רלוונטיים נוספים.  אין לי ספק שתכלול כל היעדים למשנה סדורה מגובשת, ו"שינוי דיסקט" בחשיבה יביא ליישומם המוצלח.

הכותבת היא שמאית מקרקעין ומתכננת ערים.