איך נראה משבר דיור אמיתי?

כבר כמה שנים שבישראל קשה לקנות דירה, אנחנו בעיצומו של משבר דיור, אבל בשביל לקבל פרופורציה שווה לפעמים לחזור אחורה להיסטוריה ולהיזכר איך נראה משבר דיור אמיתי. נחזור לתקופה שבה מחירי הדירות זינקו, ערי קראוונים מילאו את הארץ כדי להתמודד עם המחסור ובדירות רבות גרו ביחד יותר ממשפחה אחת. אנשים יצאו לרחובות וחיו באוהלים חודשים. נחזור לתקופה הזו ונראה איך המשבר הזה נפתר ומה היו ההשלכות שלו על מחירי הדיור בישראל של שנות ה-2000. אז, קדימה, בואו למסע לעבר הקרוב של כולנו, שנות ה-90 בישראל.

האזינו לפודקאסט של רועי גרון על משבר הדיור

כותרת ראשית

בידור? חיות מחמד? אם זה לא בינה מלאכותית זה לא נחשב

גלובל | שלמה גרינברג | 13:29

- כל הכותרות

הצפת ערך בשטראוס - רווח של כ-320 מיליון שקל ממימוש החזקתה בסברה

סמארט בטא: מדדים במשקל שווה - לאחר שנים של תשואת חסר, האם הגיע זמנם?

בידור? חיות מחמד? אם זה לא בינה מלאכותית זה לא נחשב

רדיט בשיא: עלייה במספר המשתמשים, האם היא תוכל לשמור על הצמיחה?

"התחום שלנו רותח; רואה אותנו בעתיד עם מחזור גבוה מ-100 מיליון דולר"

נוריאל רוביני צופה זעזועים בשווקים הפיננסים; איך להתגונן?

"מניית אנבידיה תגיע ל-190 דולר"

האיום הגרעיני של רוסיה – האם השווקים ירגישו את זה?

מנכ"ל ישראייר: "אם היינו בשנה רגילה, הרווח היה משתפר ב-10 מיליון דו...

"הצמיחה ברבעון השלישי תמשיך גם לרבעונים הבאים; עובדים על רכישה גדולה"

האירוע בשפרעם מחזיר אותנו לשאלה - האם הממ"ד יעיל נגד טילים?

סמארט #3 - קרוסאובר חוצה סגמנטים

איך מחזקים את הצד הסולידי של התיק ואיזה מניה ישראלית תמצאו שם?

ה-S&P עלה בכ-0.5%; הנפט קפץ ב-2%, אלוט זינקה ב-17%

בעד ונגד: מה חושבים בכירי הפד' על הורדות הריבית?

סוף עידן ברשות לני"ע האמריקאית: גנסלר יפרוש עם כניסת טראמפ

עסקת ענק: מדיהאושן רוכשת את אינוביד ב-500 מיליון דולר

ויתניה: עסקה בין בעלי שליטה - מה המשמעות למשקיעים?

בכירים באנבידיה מתכננים למכור מניות בשווי 34 מיליון דולר

פאלו אלטו עם דוחות מעורבים: מה החברה צופה לשוק הסייבר?

עוד תכניות

ברית המועצות הייתה מעצמה, מעצמה צבאית, מעצמת חלל, מעצמה גרעינית. ועם זאת ברית המועצות הייתה עוד משהו, היא הייתה גם סוג של כלא, כלא מאוד גדול שאפשר לחיות בו גם חיים סבירים אבל עדיין, התושבים של ברית המועצות היו כלואים בתוכה, כלואים מעבר למסך הברזל. 

היהודים בברית המועצות סבלו מאנטישמיות, גם ברחוב מהציבור, וגם מהשלטון, במקומות עבודה שהיו כולם ממשלתיים היו מכסות ליהודים וכך גם באוניברסיטאות. היהודים שתמיד הייתה להם חיבה להשכלה גבוהה נאלצו לעשות מאמץ מיוחד כדי להצליח, בשביל לקבל 100 במבחן באוניברסיטה יהודי היה צריך לדעת את החומר ברמה של 200.

בנוסף, החיים בברית המועצות, היו בשנות השמונים ברמה כלכלית נמוכה משמעותית מהמערב, היה קשה להשיג מוצרים שבמערב כבר ממזמן היו בכל בית, כמו מכונת כביסה, מחשב או מכונית. היו תורים למוצרים די בסיסיים כמו מעילים ונעליים ואנשים לא פעם קנו מוצרים במידות קטנות או גדולות מהם רק כי זה מה שיש. זה לא היה עוני או רעב, אבל בכללי החיים היו מאוד בסיסיים ולא תאמו את הקידמה הכלכלית שחווה המערב. 

אבל כל זה השתנה עם העלייה של גורבצוב לשילטון. גורבצוב התחיל לאשר לאלפי ועשרות אלפי יהודים לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל כל שנה, רק שכל העולים האלו לא הגיעו מעולם לישראל, מאחר ולא היו טיסות ישירות לישראל כי לא היו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. העולים טסו קודם כל למערב אירופה, לאיטליה או אוסטריה ורק משם המשיכו לישראל, אבל, כשיצאו מברית המועצות והגיעו לאירופה הייתה להם כבר עוד אפשרות, אפשרות יותר נוצצת, ארה"ב.

ארה"ב הכירה ביוצאים מברית המועצות כפליטים ואחרי שהצליחו לחצות את מסך הברזל רוב רובם של העולים בחרו שלא להמשיך לישראל אלא לשנות מסלול לארה"ב. את מדינת ישראל זה הכעיס, האנשים האלו קיבלו ויזת יצאה מברית המועצות בגלל שהבטיחו שיעלו לישראל. ישראל עזרה להם להוציא את הויזה ובסוף הם רק מנצלים את הדבר הזה בשביל להגר לארה"ב?

רה"מ יצחק שמיר התחיל במגעים עם ממשל רייגן ודרש לשלול מהעולים את האפשרות לקבל מעמד של פליט.שמיר טען שמעמד פליטות ניתן למי שנאלצים לעזוב את מולדתם. 'ליהודים האלה', יש מולדת והיא מדינת ישראל, שתשמח לקבל אותם. 

העלייה הגדולה מברית המועצות
ארה"ב התקפלה ונסגרה האפשרות להגר לארה"ב והעולים התחילו ב-1990 לזרום לישראל, רק שאת המשק הישראלי ההעלייה מברית המועצות פוגשת במצב לא פשוט - האינפלציה גבוהה 21% בשנת 1989, אבל למרות שזה נשמע הרבה לאותה התקופה זה היה עוד סביר, זה היה "רק" 21% אינפלציה, ולא מאות אחוזים כמו שהיו בתחילת שנות השמונים. ישראל הייתה מדינה רגע אחרי משבר. בשוק הדיור המצב היה אפילו יותר בעייתי -  באותה השנה, 1989, עלו מחירי הדיור ב33% משמעותית יותר מהאינפלציה.  

כנראה שמחירי הדירות עלו עוד לפני גל העלייה בגלל שבמשך שנים לא בנו מספיק דירות. באותה השנה מספר התחלות הבניה היה רק 19 אלף דירות, וזה היה מספר נמוך מאוד, המספר הלך ופחת במשך כמה שנים במהלך שנות השמונים למרות שהאוכלוסיה הלכה וגדלה והדרישה לדיור גדלה איתה.

מעבר למספר התחלות הבנייה, יש עוד נתון של מלאי הדירות הלא מכורות - מעין נתון שאומר כמה מלאי יש לקבלנים שעדיין לא נמכר. המלאי הזה נחתך בחצי בין השנים 1985 ל-1989, כלומר לקבלנים היו הרבה פחות דירות במלאי והם היו פחות לחוצים להיפטר מדירות וזה לחץ את המחירים למעלה. 

צריך להבין, לא מדובר בקונספירציה של הקבלנים להעלות מחירים כמו שלפעמים התקשורת מציגה את זה, מלאי הדירות הלא מכורות הוא פשוט נתון שמסמן את מצב השוק. כשיש לקבלנים הרבה דירות למכור הם יתאמצו יותר למכור אותן ויציעו יותר הנחות; כשיש להם מעט דירות יתחיל לחץ לעליית מחירים כי הם לא לחוצים למכור, זה כמו שאתם תפרסמו את הדירה שלכם ולמחרת תקבלו מבול של טלפונים לסגור עיסקה במחיר שרציתם, יכול להיות שתחליטו לעצור רגע ולהעלות את המחיר. מצד שני אם ניסתם למכור את הדירה ואתם לא מצליחים במשך כמה חודשים לעניין קונים אולי תחליטו להוריד מעט את המחיר המבוקש. אתם לא חלק מקונספירציית מוכרי דירות, אתם פשוט מנסים למקסם את המחיר שתקבלו על הנכס שלכם.

בסוף 1989 אושרה תוכנית עבודה ממשלתית, שהניחה שבשלוש השנים הקרובות ישראל "תוצף" ב-100 אלף עולים, 33 אלף בממוצע לשנה. זה היה נראה המון, אבל זה לא היה קרוב למציאות, ב-1990 לבדה הגיעו 200 אלף עולים לישראל, פי שניים מהתחזית לשלוש שנים. בשלוש השנים האלו הגיעו יותר מ-400 אלף עולים. פי 4 מהתחזית. 

המדינה לא הייתה ערוכה למספרים האלו, לא היה פיזית איפה לשים את כל האנשים האלו. בפני המדינה נותרו שתי ברירות, הראשונה הייתה לעשות את מה שעשינו בשנות החמישים, המדינה תיקח את העולים, תבנה להם שיכונים, תבנה להם מפעל, תספק להם מגורים ועבודה וכולם יהיו מרוצים. טוב כולם חוץ מהעולים והילדים שלהם והילדים של הילדים שלהם, בקיצור, בשנות התשעים כולם כבר הכירו באסון הזה שנקרא עיירות הפיתוח, מקומות שהתחילו כמעברות שהפכו לשיכונים ושהתרכזו סביב מפעל או שניים שלרוב סובסדו בכבדות ולא היתה להם באמת הצדקה כלכלית. מקומות רחוקים מהמרכז הכלכלי של ישראל שהפכו למוקדי אבטלה ועוני. 

הברירה השנייה הייתה לנסות לתת לעולים לבחור את גורלם, לתת לעולים לבחור איפה הם רוצים לגור, לתת להם לחפש עבודה בשוק החופשי, לתת להם את החופש לבחור אבל לא לזרוק אותם, אלא לעזור להם בשלבים הראשונים בצורה ישירה, דרך העברת כסף.

כך נולד סל הקליטה, סכום שאמור לעזור למשפחת העולים לעבור את התקופה הראשונית בארץ, שניתן למשך שנה ללא תנאי ועוד ארבעה חודשים אם העולה לא מצא עבודה בארץ בתוך אותה השנה. הרעיון הוא שלא לקבע את המיקום של העולים בעת העלייה במרכז קליטה או בשיכון במקום כזה או אחר, אלא לתת להם למצוא את המקום שהכי מתאים להם, שהכי מתאים מבחינת תעסוקה שהכי מתאים לאופן שהם רוצים לחיות את חייהם בארץ. בסה"כ היה מדובר בסכום בסדר גודל  של 80% מהשכר הממוצע של משפחה עירונית בישראל של שנות ה-90, סכום מכובד במיוחד למי שהצליח למצוא עבודה והוא מקבל את הסכום בנוסף אליה.

סל הקליטה הפך גם למקור לקנאה לותיקים. הם הרגישו שהעולים החדשים מקבלים משהו שהם לא קיבלו. העולים מקבלים מכספי המדינה סכומים מכובדים ואז משתמשים בהם כדי לשכור ולקנות בתים, בכך שהם עושים את זה המחירים של הדיור עולים ואז לתושבים הוותקים קשה יותר להשיג דירה. התחילו להופיע סיפורים על בעלי דירות שהעלו את מחירי השכירות בעשרות אחוזים לדיירים שלהם. כשאלו נאלצו לעזוב בגלל שלא יכלו לעמוד במחיר נכנסו במקומם עולים חדשים ששילמו בעזרת סל הקליטה שלהם.

אבל האמת היא כנראה באמצע. נכון, זה שהיה לעולים סל קליטה עזר להם להשיג דירות, וזה שיש עוד ביקוש העלה את המחירים, אבל הבעיה העיקרית הייתה שהיה יותר ביקוש מהיצע. היו יותר אנשים שרצו לשכור ואותו המספר של דירות. גם אם המדינה הייתה מאוד רוצה לא היה ניתן לקלוט את כל העולים האלו בדיור זמני במרכזי קליטה, רובם הגדול היו מגיעים לשוק הפרטי ובכל מקרה מעלים את המחיר.

שכר הדירה מזנק - מתחילה מחאה גדולה
סל הקליטה אפשר לעולים להיות יצירתיים: הסבא והסבתא חיו לעיתים מאוד קרובות בדירה עם הילדים והנכדים כדי לחסוך. יותר מזה משפחות שלמות העדיפו לגור ביחד בדירה אחת מאשר לשכור לעצמם דירה לבד במחיר גבוה. אומנם זה לא ממש נעים לחיות ככה, אבל בכך שנתנו לאנשים את החופש לבחור מה לעשות עם סל הקליטה שלהם חלקם העדיפו חיים כאלו מאשר דירה לבד במחיר גבוה יותר, אולי בשביל שישאר להם יותר כסף לדברים אחרים. אולי הם העדיפו לגור במקום מרכזי שיש בו יותר אפשרויות תעסוקה מאשר להשיג דירה זולה יותר במקומות מרוחקים ממוקדי תעסוקה. זה לא ממש משנה, מה שמעניין הוא שסביר להניח שאם המדינה הייתה לוקחת במקומם את ההחלטה היא כנראה לא הייתה עושה את ההחלטה לשים בדירה אחת יותר ממשפחה אחת, סביר יותר שהייתה בוחרת לשים אותם איפה שיש מקום גם אם זה בנגב או בגליל.

בכך שאותם העולים בחרו לחיות בצורה כזו הם למעשה הקלו על מצוקת הדיור הם הורידו את הביקוש לדיור. גם העובדה שהתקציב שקיבלו היה פתוח ולא "צבוע" לשימוש ספציפי, עזרה מאוד. כלומר הם לא קיבלו החזר של 200 דולר לחודש כנגד חוזה שכר דירה, אלא קיבלו מראש סכום כסף לשימוש כללי. אם היו מקבלים החזר בסכום מסוים על דיור לא היה להם אינטרס לחסוך ולגור בצורה כזו.

אגב הנוהג לגור עם ההורים המבוגרים באותה הדירה היה קיים עוד בברית המועצות, שם זה נבע מן התורים הארוכים לדירות ולא מבחירה כלכלית. 

ולמרות כל זה, מחירי השכירות זינקו. כמות האנשים במדינה גדל באופן שלא ניתן לגשר עליו בזמן קצר, וכשיש גידול כזה בביקוש המחירים עולים. לא הייתה שום קנוניה של בעלי דירות, ככה פשוט עובד שוק. בתוך 4 שנים עלו מחירי השכירות פי שניים וחצי, בעוד שהמדד ללא מחירי הדיור עלה רק ב-60% בכל אותה התקופה. זה מדהים, דמיינו לכם שמחירי השכירות עולים פתאום במשך כמה שנים כל שנה בעשרות אחוזים.

אולי חלקכם חושבים, זה בדיוק מה שקורה עכשיו, הרי השנה המחירים עלו בעשרות אחוזים, אז לא, לפי נתוני הלמס שכר הדירה בארבעת השנים האחרונות עלה בפחות מ-10%. מתוכם 6% השנה. אז לפני שאתם שולחים לי את החוזה שלכם שהתייקר יותר צריך לזכור שמדובר בממוצע. אז כן, ב-2022 הייתה עלייה, אבל אנחנו מדברים על משהו שהוא בסדר גודל קטן יותר. בתחילת שנות התשעים הייתה עלייה של 150% בתוך ארבע שנים, וגם שם מדובר בממוצע. דווקא בגלל שאנחנו חווינו עלייה ממוצעת 6% השנה וזה הרגיש כל כך משמעותי ודרמטי, אתם יכולים רק לדמיין מה זה אומר לחוות עליה של 50% בשנה.  

ביוני 1990 פחות משנה מתחילת גל העלייה, רפי לוזון תושב כרמיאל ואב לתינוק הקים אוהל מול בניין העיריה בעיר והחל בשביתת רעב, הסיבה למחאה, בעל הדירה של לוזון כמעט שילש את שכר הדירה שלו מ-150 דולר בחודש ל-400 דולר. לכתבים שבאו לסקר את השביתה שלו הוא אמר, "אין לי ולמשפחתי כל ברירה אלא לגור ברחוב, לבעל הדירה יש מספיק קופצים מקרב העולים הרבים שהגיעו ומגיעים - אין לי דבר נגדם, אך היכן יגורו המשפחות הישראליות הצעירות והוותיקות? בגלל העולים נזרקתי לרחוב, הסוכנות משלמת לעולים, מאיפה אנחנו ניקח את הכסף?". חודש לאחר מכן כשהגיע מועד פינוי הדירה, הוא הקים מאהל מול מרכז הקליטה בכרמיאל, הוא קרא למאהל "מרכז פליטה", המאהל של רפי לוזון גדל במהירות והפך לעיר אוהלים, 

תוך כמה ימים הפך המאהל של לוזון למגיפה: 2,500 אוהלים הוקמו ברחבי הארץ, בראשון־לציון, בחולון, בשכונת התקוה בתל־אביב, בחיפה ובאשדוד. כעשרת אלפים אנשים חיו באוהלים האלו, אנשים שלא הצליחו לעמוד בשכר הדירה המזנק וכל זה רק כמה חודשים מתחילת גל העלייה.

המחאה של רפי לוזון הגיעה אפילו אל מעבר למסך הברזל, הטלוויזיה הסובייטית שידרה תכנית על קליטת העולים מבריה"מ בישראל ובה הופיע המאהל של רפי לוזון. הקריין אמר, "בגלל הרוסים שהגיעו לישראל נזרקים זוגות צעירים לרחוב וכבר אין דירות בכרמיאל, המצב קשה ויש שנאה כלפי העולים". 

שרון נכנס לתפקיד שר הבינוי - היצע הדירות מזנק
באותו חודש  יוני 1990 אריאל שרון החליף את דוד לוי בתפקיד שר הבינוי והשיכון, בשלב הזה היה ברור לכולם שחסרות דירות, לא היה דיון אם יש או אין מחסור, הייתה תחושה כללית של מצב חירום לאומי. אריאל שרון רצה למנוע מצב של אנשים שחיים באוהלים ובמעברות, הוא ידע שאם זה יקרה העולים שיגיעו ידאגו להזהיר את המשפחות שלהם שבדרך שלא לעשות את הטעות שהם עשו ולא להגיע לישראל ואז כל המאמץ להביא את העולים לישראל ייכשל.

יאמר לזכותו שהוא נכנס לתפקיד כשהדיבורים היו בשיאם אבל לא היו הרבה מעשים והוא התחיל בבולדוזריות האריאל שרונית שלו לעשות, הוא תקף את הבעיה בעיקר מצד ההיצע, הוא לא חיפש פתרונות קסם, הוא הבין שבשביל לפתור את המשבר צריך לבנות, והרבה. הבעיה הייתה שלבנות לוקח זמן, יש תהליכי תכנון שעורכים שנים רבות ואז הבנייה עצמה לוקחת משהו כמו שנתיים וחצי, אבל לשרון יש על הראש מאות אלפי עולים שזורמים למדינה, הוא התחיל בטיפול בבעיה בכמה מישורים, 

בתור צעד מיידי הוא הביא לארץ קראוונים והקים ערי קראוונים עם 27 אלף קרוואנים ומגורונים, העלות של ערי הקראוונים הייתה גדולה, היה מדובר ביותר ממיליארד שקל, שווה ערך לשלושה או ארבעה מיליארד של ימינו. המדינה גם עבדה באופן מאוד לא יעיל, המגורונים הגיעו מארה"ב ובמחירי הובלה גבוהים, הרבה יותר ממה שתוכנן. אח"כ הם אוחסנו בכל מיני מקומות כי התשתית לאתרי הקראוונים לא הייתה מכונה. לבסוף כשהוצבו רבים מהם נשארו ריקים. לאחר שנה וחצי, בסוף 1991, רק חצי מהקראוונים הוצבו ורק בעשירית מהם באמת גרו אנשים. בנוסף לכך הגשמים של החורף הישראלי הלא מאוד קשוח בלשון המעטה, גרמו נזק למבנים שהיו מאיכות ירודה. 

הייתה בדיעבד הרבה ביקורת על האם זה היה נכון להוציא את הסכום הזה. אבל בטווח הקצר שרון האמין שאין ברירה. כל עוד לוקח כמה שנים טובות לתכנן ולבנות דירות בישראל חייבים פתרונות זמניים. אם מסתכלים על עוצמת העלייה במחירים אפשר להניח שהוא כנראה צדק, אבל האם היה אפשר לעשות משהו טוב יותר עם הכסף או לעשות את זה בצורה זולה יותר, יעילה יותר? אולי.

מעבר לפתרונות זמניים היה צריך פתרון קבוע, תכנון ובנייה. המלחמה הראשונה היו ועדות התכנון. שרון פתח ועדת תכנון שנקראה ול"ל - "וועדות לבנייה למגורים". הול"ל הייתה שיטה שבה יש ועדה אחת שמאשרת את התוכנית, במקום הוועדות המקומית והמחוזית, והעבירה תוכניות בלוחות זמנים מהירים. כדי שתוכנית תגיע לול"ל כל מה שהיה צריך הוא אישור שר השיכון, וכשזה היה שרון שמחליט הוא דאג שיעברו שם אלפי תוכניות, בתוך שנה וחצי אושרו על ידי הול"ל 340 אלף יחידות דיור. זה היה בסדר גודל יותר מקצב התכנון והאישור של שנות השמונים שעמד על בקושי 20 אלף בשנה. 

תוכניות מאושרות זה טוב ויפה, אבל זה רק הצעד הראשון במסע הארוך לבניית דירה, בסוף צריך מישהו שבאמת יבנה את הדירות. הקבלנים חששו להיכנס לטירוף הדירות של שרון, הם חששו שגל העליה יפסק. התגובה הראשונית שלהם הייתה הססנות, ודווקא בגלל ששרון הבולדוזר מתכנן כל כך הרבה דירות זה עוד יותר מכניס אותם לסיכון, מה אם השוק יוצף העולים יפסיקו להגיע והם יתקעו כל אחד עם חובות לבנקים ודירות לא מכורות?

הייתה עוד בעיה, הדירות שתכנן שרון היו בחלקן הגדול במקומות שלא בטוח שיהיה מי שיקנה אותן, היה חזון שזה הזמן ליישב את הנגב והגליל ובגלל שזה היה שרון אז גם את יהודה ושומרון. אבל לא שלחו אנשים לשם באוטובוסים בלילה כמו בשנות החמישים אלא נתנו להם לבחור, והקבלנים חששו שהם לא יבחרו לגור בנגב ויתעקשו על לגור במרכז. 

שרון ניסה בהתחלה להביא קבלנים מחו"ל אבל לא הצליח. גם הם לא רצו לקחת את הסיכון, אז הוא הציע לקבלנים הישראלים גזר, הוא הבטיח להם לקנות מהם עד 50% מהדירות באזור המרכז ו-70% מהדירות בפריפריה אם הם לא יצליחו למכור את הדירות. אבל לאחר שהרבה פרויקטים בפריפריה נשארו ללא מענה שרון העלאה את ההצעה שלו והבטיח 100% רכישה בפריפריה. הוא למעשה הלאים את הבנייה בפריפריה וזו בעיה, כי הוא סימן לקבלנים שלא משנה מה יבנו ובאיזה סטנדרט המדינה תקנה את הדירות.

הקבלנים התחילו לעבוד במרץ. בשנת 1990 הוכפל מספר התחלות הבנייה והגיע ל-40 אלף וזה בשנה שבה שרון היה רק שישה חודשים שר השיכון, שנה לאחר מכן ב-1991 הוכפל המספר שוב והגיע ל-85 אלף יחידות דיור בשנה, עד היום לא נשבר השיא של שנת 1991. 

להבטחה של שרון לקנות את הדירות בפריפריה הייתה עלות גבוהה ותמריץ שלילי לאיכות הבניה. בדוח מבקר המדינה לשנת 1992, הוא ביקר את משרד השיכון על כך שלא פיקח על הבנייה של הקבלנים, על קירות חיצוניים שהתמוטטו ברוח כי לא חיברו את הקיר לרצפה, על ליקויי בנייה חמורים שאיש לא דאג לבדוק אותם. 

עד אמצע 1992 נתקעה המדינה עם 13 אלף דירות באיכות נמוכה ובמקומות בהם אין דורשים. צעד נוסף שעשה שרון היה לתת לקבלנים מענקים אם הם יבנו במהירות, לעומת זמן ממוצע של 30 חודשי בנייה, המענק ניתן על בנייה ב-8 עד 16 חודשים תלוי בסוג הבנייה, המענק, 30 אלף שקל לדירה, שהם בערך 100 אלף של ימינו, וזה עזר. משך זמן הבנייה הממוצע התקצר משמעותית לסביב ה-13 חודשים, משך זמן שנראה בלתי אפשרי. אגב, כיום משך זמן הבניה חזר לסביבות ה-30 חודשים.  

הוצאה תקציבית גדולה נוספת היה סבסוד של תשתיות בפריפריה, מאחר ויש מקומות שבהם הקרקע לא שווה כמעט כלום, אז הקבלנים לא הסכימו לשלם עליהן אפילו לא את עלות הפיתוח. המדינה סיבסדה ב-50% את העלות הזו כשהבנייה הייתה בפריפריה.

שרון עשה עוד דבר מעניין, הוא קידם תוכניות לדיור מוגן, 10,000 יחידות סה"כ, הרעיון הוא שמדובר בדירות קטנות יחסית שניתן לבנות בזול וכאשר אדם בוחר לעבור לדיור מוגן בזיקנה הוא למעשה מפנה דירה גדולה למשפחה.

על כל הטוב הזה מישהו היה צריך לשלם, משרד השיכון חרג שוב ושוב מהתקציב שלו, עד שהתקציב הפך לגדול יותר מתקציב משרד הביטחון בשנת 1991 כאשר המדינה נאלצה לקנות את כל הדירות האלו שלא היה להם דורש. חברי כנסת מהעבודה דרשו להסיר את החסינות של שרון ולשפוט אותו על החריגות בתקציב, גם מבקר המדינה ביקר בחריפות את משרד השיכון והחלו להתפרסם סיפורים על חשדות לשחיתות, כמו אירועים יוקרתיים שמומנו מתקציב המשרד, קרקעות שניתנו ללא מכרז וטענות בתקשורת שקצינים בכירים בצנחנים הופכים לקבלנים ומקבלים משרון פרויקטים ללא מכרז.

מהצד השני גם עלו טענות מצד קבלנים ששרון הבטיח להם דברים שלא היו מגובים בהחלטות ממשלה רק כדי שיתחילו לבנות וכשהגיע יום התשלום הם לא קיבלו אותו. 

פרשיות השחיתות היו קרקע טובה להפסד בבחירות של 1992, ואת שרון החליף במשרד בנימין (פואד) בן אליעזר. פואד ניסה לעשות סדר במשרד, החילו חובת מכרזים על קרקעות ואת המענק זירוז החליף בהחזר חלקי של עלות הקרקע עבור סיום מהיר של הבנייה.

המשבר שאחרי המשבר
גם תחת פואד נבנו הרבה דירות, והמספרים סבבו סביב 40 עד 60 אלף לשנה. גם כמות העולים שהגיעו לארץ בכל שנה התמתנה. ועדיין כל אותו הזמן המחירים המשיכו לעלות עוד ועוד. מחירה הממוצע של דירת 4 חדרים בתל אביב עלה מ-200 אלף שקלים בסוף 88 למיליון ומאה בסוף 1997, פי מעל לחמישה בעשור. מאחר וזו הייתה תקופה של אינפלציה גבוהה מחירי הדירות ננקבו בדולרים, ובדולרים היה מדובר בעלייה מסביב ה- 100 אלף דולר ל-מעל ל300 אלף דולר, פי 3 בעשור. מחיר דירה ממוצעת בישראל עלה גם הוא בשיעור דומה מ-60 אלף דולר לדירה ל-160 דולר באותה התקופה. 

אבל מתישהו, ב-1997 משהו השתנה, המחירים נרגעו, ולאחר מכן אפילו ירדו, בשיעור ניכר, מחיר דירה ממוצע ירד מ-160 אלף דולר ב-97 ל-135 אלף דולר ב-2002, ירידה דולרית של כמעט 20 אחוזים. אפילו בתל אביב המחירים של דירות ארבעה חדרים ירדו משיא של 315 אלף דולר ל-240 אלף דולר בתוך כמה שנים ירידה של יותר מ-20 אחוזים. ואם מחשבים בצמוד למדד המחירים המחירים ירדו אפילו יותר.

אז על המשבר שאחרי המשבר אפשר לדבר לא מעט, אבל את אותה התקופה ההיא שירדו מאות אנשים בכל לילה מהמטוס ועטו על שוק הדיור הישראלי אסור לשכוח, אז ידעו איך להתמודד עם הביקוש, גם אם עשו טעויות וללא ספק היו כאלו, הגאווה הגדולה של שרון הייתה שאף עולה לא היה ברחוב, ומחאת האוהלים של 1990 לא חזרה על עצמה בטח שלא באותה העוצמה במהלך שנות ה-90 למרות האתגר הגדול שהיה למדינה.