קנו יחד את הדירה – אך היא תישאר בחזקתה של האישה בלבד. למה?

לאחרונה אנו נתקלים בסכסוכי גירושין על דירות בהן לא ניתן להגיע לשום הסדר בין בני הזוג והן מוכרעות פעם אחר פעם פעם אחר פעם ע"י בתי המשפט. במקרה שנדון לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה, הצליחו בני זוג שנפרדו להגיע להסכם על איזון משאבים בהליך הגירושין, אבל את המחלוקת על הדירות הם לא הצליחו לפתור.

תחילתו של הסיפור בשנת 2005 בני הזוג נישאו ונולדו להם 3 ילדים, בשנת 2020 עלו יחסיהם על שרטון והם נפרדו. הוויכוח המרכזי בין הצדדים בהליך הגירושין היה על 2 דירות, הבית בו התגוררו מאז שנת 2009 ועד לפרידתם, בית שרשום על שמו של אביו של הבעל, וכן דירה שהייתה שייכת לאביה של התובעת והזכויות בה הועברו לה לאחר פטירת האב ובהתאם לצוואתו.

השאלה המשפטית שנדונה הייתה למי שייכות הזכויות בבית המגורים בו התגוררו הצדדים מאז שנת 2009 ועד לפרידתם בסופה של שנת 2020? השופט ציין כי ככל שייקבע כי לתובעת אין זכויות קנייניות בבית, יהיה עליו לבדוק האם מגיעים לה כספים בגין השקעות שבוצעו בבית לאורך השנים. בנוסף דן בית המשפט בשאלה האם לנתבע יש זכויות בדירה השניה, דירה הרשומה על שם התובעת בלבד ושהתקבלה בירושה מאביה.

 

 קיבלו מתנה

 
התובעת טענה כי בתחילת דרכם המשותפת החליטו כי במקום לשכור בית ולשלם כספי שכירות הם ישקיעו את כספם בבניית בית משלהם. הצדדים התגוררו תקופה של כשנה בבית אביה של התובעת, שהיה שייך באותה תקופה לחברת עמידר, ודמי השכירות היו נמוכים מאד ולאחר כשנה עברו להתגורר בבית הוריו של הנתבע.

 לטענת התובעת, הורי הנתבע העניקו לבני הזוג במתנה את הזכות לבנות בשטחם בית, אשר נרשם על שם ההורים רק מהטעם שנבנה בתוך השטח השייך להורי הנתבע. כשנה לאחר החתונה החלו לבנות את הבית כתוספת לבית הורי הנתבע. את בניית הבית מימנו באמצעות לקיחת הלוואות גבוהות במשך השנים ופתיחת חסכונות.

האישה הסבירה כי היא לא עיגנה את דבר המתנה בכתב משום שסמכה על הורי בעלה ולא ראתה מקום לדאגה. לטענתה בעלה לשעבר, מנסה לנצל לרעה את היעדר רישום זכויותיה בבית המגורים, ופועל לנשלה מכל זכות המגיעה לה ולהתעשר שלא כדין על חשבונה.

בנוסף טענה, כי בניית הבית ארכה מספר שנים משום שהם התקדמו בבנייתו רק לפי יכולתם הכלכלית, כאשר כל ההכנסות והמשכורות הושקעו בבניית הבית. לדבריה הם עברו להתגורר בבית רק בשנת 2009 וגרו בו יחד עד לסוף שנת 2020 מועד עזיבה את הבית עם פרידתם.

הנתבע מנגד טען כי הוריו תכננו עוד בטרם היכרותו עם התובעת לבנות יחידת דיור צמודה לביתם ואביו הוציא לשם כך היתר בניה על שמו בשנת 2003. כאשר מטרת הבנייה הייתה לתת קורת גג לנתבע, ולימים גם לזוגתו, ולא להעניק זכויות בבית לנתבע.

בנוסף טען כי לאחר נישואיהם הם התגוררו כשנה בדירת עמידר של אביה של גרושתו, עד שאחותה ביקשה לעבור לדירה זו. אז עברו להתגורר בבית הורי הנתבע עד לסיום בניית התוספת לבית ההורים. לטענתו, הוריו מימנו  את בניית בית המגורים מכספם, נשאו בכל עלויות התכנון וההיתרים.  

הנתבע טען כי למרות טענות גרושתו על השקעה של 1.5 מיליון בבית במהלך מגוריהם שם הדברים אינם נכונים. לטענתו בין השנים 2009-2005 מועד מעברם לבית הבנוי היו הכנסותיהם בסך הכל סביב 20-12 אלף שקל יחדיו ומשכך חישובה אינו הגיוני.

 

 עתירה חסרת כל בסיס עובדי ומשפטי

השופט רן ארנון דחה את עתירת האישה לקבל זכויות בדירה שרשומה על שם הוריו של בעלה לשעבר. השופט קבע כי "עתירת התובעת לקבל את זכותה למחצית מדירת המגורים. עתירה שהתובעת עצמה חזרה בה מעמידה עליה, הייתה חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי מלכתחילה".

בנוסף ציין השופט כי על אף "שהתובעת ידעה כי הזכויות בבית אינן רשומות לא על שמה ולא על שם בעלה לשעבר, למרות זאת טענה כי הם קיבלו מהורי הנתבע כמתנה את הזכויות לבנות בשטח ביתם. השופט ביקר את טענת התובעת  וציין כי הניסוח מעורפל ולא ברור. האם התובעת טוענת כי הזכות לבנות בית בשטח ההורים כולל את השטח? האם הזכות כוללת את זכות המגורים בבית בלבד או שישנן זכויות קנייניות ביחס לבית?"

השופט ביקר את העובדה שבעלי הנכס אינם צד להליך ומשכך אי אפשר לדון בנושא בכלל. בנוסף הם לא זומנו לעדות ע"י התובעת. "דרישתה של התובעת לקבל זכויות בבית אינה יכולה להתקבל ולו מהטעם כי בעלי הזכות עצמם, הורי הנתבע, לא היו צד להליך זה".

לאחר שהשופט קבע כי דין העתירה להידחות הוא דן בטענות התובעת. השופט קבע כי  למרות טענותיה של התובעת על השקעות בדירה בה התגוררו, אין חולק כי הצדדים מעולם לא נטלו הלוואת משכנתא לבניית הבית.

התובעת טענה כי למרות  שלא נלקחה הלוואת משכנתא, הצדדים הם אלו שבנו את הבית באמצעות משכורותיהם שהיו "לא רעות" כבר בתחילת דרכם ובאמצעות הלוואות שנטלו במהלך השנים. השופט קבע כי "המציאות הייתה שונה, שלא לומר הפוכה. בעדותה העידה התובעת כי בתחילת דרכם המשותפת היא עוד הייתה בעיצומו של התואר והכנסותיה מעבודות מלצרות וטיפול בסבתא דרך חברת עמל עמדו "על סך 3 או 4 אלף שקל. קשה לקבל כי זוג צעיר בתחילת דרכו, מטופל בתינוקת שנולדה בשנת 2006, כאשר משכורות הצדדים אינן גבוהות, בלשון המעטה, מגייס משאבים לבניית בית מגורים, מבלי ליטול הלוואת משכנתא ומבלי מקורות חיצוניים".

אביו של הבעל שילם על הבנייה

 
בנוסף קבע השופט כי טענותיה של התובעת להשקעות בבית בסכומים גבוהים מאוד לא היו מגובים במסמכים. כמו כן, מבחינת המסמכים שכן הוגשו נמצא כי רוב ההשקעות נעשו שנים אחרי שהבית היה גמור ובכל מקרה לא הוכח כי הלוואות שנלקחו או פיקדונות שנפתחו היו למטרת השקעה בבית.

כמו כן, הוכח כי הבקשה להיתר בניה הוגשה על ידי אביו של הנתבע עוד בשנת 2003, היינו לפני נישואיהם של הצדדים והרבה לפני שהצדדים עברו להתגורר בבית הוריו של הנתבע. בניית שלד הבית שולמה במלואה על ידי אביו של הנתבע. 

השופט ציין כי "התובעת עצמה העידה כי הבית בעת מעברם אליו בשנת 2009 היה מוכן למגורים באופן מלא. אפילו לפי גרסת התובעת ההשקעות שבוצעו על ידי הצדדים עד לכניסה לדירה המגורים היו מינוריות, שלא לומר מזעריות, ביחס לעלות בניית בית מידות הכולל מפלסים, בגודל של כמעט 500 מ"ר".

למרות טענת התובעת כי השקעות הצדדים בבית הגיעו לסך של כ-1.5 מיליון שקל במהלך השנים. השופט קבע כי "מניתוח ההוצאות הנטענות, הוצאות הפרוסות על פני 12 שנה ושלא כולן גובו בראיות, מלמדות כי חלק הארי מכלל הכספים, נמשך שנים לאחר שהצדדים נכנסו לבית ולאחר שבניית הבית הסתיימה. מכאן שהטענה כי כספים אלו שימשו לבניית הבית היא טענה שיש קושי ממשי לקבלה".
 

 לא הוצאה חריגה

בנוסף ציין השופט ארנון כי "הוצאה של כספים בשיעור של כ-125 אלף שקל לשנה למשפחה עם 3 ילדים, כאשר משכורות ההורים, בוודאי בשנים הראשונות לא היו גבוהות, אינה הוצאה חריגה כלל ועיקר לקיום שוטף של הבית".

בנוסף קבע כי "התובעת לא הביאה כל ראיה כי משיכת כספים במזומן, המחאות שנמשכו מהחשבון והלוואות שניטלו במהלך השנים שימשו לבניית הבית ולא למימון החיים השוטפים של המשפחה. יתרה מכך, העובדה כי מרבית הכספים נמשכו לאחר תום בניית הבית דווקא מוכיחה כי יעדם לא היה בניית הבית אלא מחייה שוטפת של המשפחה".

השופט ארנון קבע כי הנתבע הצליח להוכיח כי אביו היה זה ששילם עבור בניית הבית, "החל בתשלום לאדריכלית, תשלומים עבור היטלים שונים, נטילת הלוואה בסך 205 אלף שקל שנלקחה בשנת 2006 ופירעון קופת גמל בסך 290 אלף שקל בשנת 2003. מדובר בסכומים משמעותיים שנלקחו בתקופה בה החלה הבנייה ואין לי ספק כי כספים אלה הם אלה ששימושו לבניית הבית".

מה עם דירת אביה של התובעת?

 

לגבי הדירה השניה עליה היו הצדדים במחלוקת קבע השופט כי הזכויות בדירת הירושה יישארו של האישה. השופט ציין כי יש בעייתיות בצורת הצגת טענות הנתבע בכתב ההגנה ולא בתביעה מסודרת לפסק דין הצהרתי. 

סיפורה של הדירה השניה הוא דומה אך שונה לחלוטין לפי החוק. אביה של התובעת היה דייר בדיור ציבורי בחברת עמידר. כאשר שכר הדירה עמד על 200  שקל לחודש.  לאב ניתנה זכאות, כיתר דיירי הדיור הציבורי, לרכוש את הדירה בה התגורר שנים רבות בהנחה משמעותית במסגרת חוק הדיור הציבורי.

לאב עצמו לא היו אמצעים לרכוש את הזכויות בדירה ולכן הציע כי אחת מבנותיו תשלם עבור הזכויות וכך הדירה תוכל לעבור בירושה, ולא תחזור לחברת עמידר לאחר 120. תחילה הוצע כי אחותה של התובעת, שגם התגוררה בבית עם שני ילדיה תהיה זו שתסייע ברכישה, אולם, משאפשרות זו לא יצאה אל הפועל, הציעה התובעת כי היא תשלם את הסכום הנדרש עבור רכישת הזכויות, שיירשמו על שם האב.

שני הצדדים לא חלוקים על העובדה כי בשנת 2014 נטלו התובעת והנתבע הלוואה ושילמו 108 אלף שקל לצורך רכישת הדירה. כאשר הזכויות בדירה נרשמו על שם האב. האב המנוח הותיר אחריו צוואה על פיה היורשת היחידה היא התובעת. ועל יסוד צוואה זו נרשמו הזכויות בבית על שמה של התובעת בלבד.

התובעת טענה כי ירשה לבדה את דירת אביה, בהתאם לצו קיום צוואה שהוצא אחריו. הנתבע, שידע אודות הצוואה וגם ידע כי הוצא צו קיום צוואה, מעולם לא הגיש התנגדות לצוואה, ולא ביקש לבטל את תוקפו של הצו.

לטענת הנתבע הדירה ניתנה לתובעת בירושה מאביה המנוח אך היא נכס משותף לצדדים והנתבע זכאי למחצית שוויו.  הנתבע היה קרוב מאוד לאביה של התובעת. כמו כן, לטענתו אביה של גרושתו ביקש מהנתבע מספר פעמים שיקנה את הדירה כדי שלאחר לכתו הדירה תעבור על שם הנתבע והתובעת יחד.  הנתבע טען לא היה לוקח הלוואה לרכישת הדירה, ומשקיע ומשפץ אותה, לו סבר שבסופו של יום הדירה לא תעבור על שמו כפי שהובטח. 

האב נפטר באוקטובר 2015  כאשר לטענת הנתבע הוא לא ביקש מהתובעת להעביר מחצית על שמו שכן סמך עליה והם נהגו בדירה כבעלים במשותף.

לאחר מכן, הדירה שופצה ורוהטה על ידי הצדדים וכן הושכרה על ידם ודמי השכירות הופקדו לחשבון המשותף – גם לאחר פרידתם.

 לפי חוק יחסי ממון, נכסים שהתקבלו בירושה לא ייחשבו כנכסים ברי איזון

השופט ארנון קבע כי "לפי חוק יחסי ממון עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.

 "מאחר שדירה זו התקבלה בירושה, אין מדובר בנכס בר איזון. על בן זוג הטוען לקיומו של שיתוף חרף היותו נכס שאין לאזנו, להביא ראיות מספקות המלמדות על כוונת שיתוף של הצדדים בנכס הספציפי, קל וחומר בשעה שאין מדובר בדירת המגורים של הצדדים. כדי להוכיח כוונת שיתוף בדירה שהתקבלה בירושה, על הטוען לשיתוף להוכיח קיומו של "דבר מה נוסף" כגון השקעות כספיות של בן הזוג שאינו רשום. בדירה שאיננה דירת המגורים כאמור הנטל כבד יותר".

השופט קבע כי הדירה הושכרה לאחר פטירת האב ודמי השכירות שהתקבלו מהשכרתה הופקדו בחשבון ממנו נלקחה ההלוואה המשותפת. השופט קיבל את טענת התובעת כי כך הוחזרה ההלוואה שנלקחה על ידי הצדדים.

השופט ארנון קבע כי "ההשקעות שבוצעו בה אינן מלמדות ואינן מעידות כי הדירה הפכה לנכס משותף, כוחן יפה גם ביחס לדירת הירושה. אומנם הלוואה שניטלה על ידי בני הזוג היא זו שאפשרה את רכישת הדירה, אך ברור כי עיקר שוויה של הדירה לא נרכש על ידי הצדדים כי אם "נרכש בדרך של הנחה במחיר", בזכות שנים רבות בהן חי בדירה אביה של התובעת כדייר ציבורי".

"באותה מידה בדיוק, טענותיה של התובעת ביחס לדירת הירושה כוחן יפה גם בקשר לדירת המגורים. השקעות בשיעור של  100 אלף שקל אינן מזכות את המשקיע בזכויות קנייניות בנכס.

 
השופט נימק את פסיקתו: "בשתי הדירות בוצעו השקעות על ידי הצדדים אך שתי הדירות מעולם לא היו רכוש משותף של הצדדים. לא מן הנמנע כי אילו הצדדים היו ממשיכים לחיות ביחד הם היו ממשיכים להתגורר בדירת המגורים מזה וממשיכים ליהנות מדמי השכירות המתקבלים מדירת הירושה מזה. אלא שהצדדים התגרשו והזכויות בשתי הדירות היו ונותרו של בעליהן הרשומים מבלי שאף אחד מהצדדים הצליח להוכיח כי כוונתם של אותם צדדים שלישיים, הורי הנתבע ואביה של התובעת, הייתה להעניק לשני בני הזוג זכויות בדירות המגורים".

לסיכום פסק השופט כי עתירת התובעת לזכויות בדירת הורי הנתבע נדחית. עתירת הנתבע לזכויות בדירת המגורים שהתקבלה אצל התובעת בירושה מאביה נדחית אף היא.
 "מאחר וההשקעות בשתי הדירות היו דומות מאד לא מצאתי כי יש לחייב מי מהצדדים לשלם החזר כלשהו עבור ההשקעה בדירות". בנוסף לא ניתן צו להוצאות. לגבי איזון המשאבים בכספי הצדדים, השופט קיבל את האופציה השנייה בחוות דעת המומחה שקבע בית המשפט במסגרתו על התובעת לשלם לנתבע 18 אלף שקל ועוד 6 אלף שקל בשנה הבאה. כאשר הנתבע ישלם לתובעת עם פרישתו 60 אלף שקל.