חתמה על העברת דירה לבנה, התחרטה - ותבעה

פסק הדין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, בראשות השופטת הילה מלר-שלו, דן במחלוקת משפטית ייחודית ומורכבת בין אם לבנה היחיד. התיק נסב סביב דירה שהאם התכוונה להעניק במתנה לבנה, אך המחלוקות ביניהם, כמו גם נסיבות החתימה על המסמכים, הובילו לסכסוך מתמשך - ובסופו של דבר לתביעה.

במוקד הסכסוך נמצאת דירה בפתח תקווה שהאם ובנה חתמו על מסמכי העברה שלה ב-2017. האם, שעבדה באותה תקופה בבית אבות והשתכרה בשכר מינימום, טענה כי החתימה על המסמכים נעשתה בלחץ, במבואה רועשת של אולם אירועים, ובנסיבות שגרמו לה להבין שמדובר בצעד זמני בלבד. כמו כן, ציינה האם כי תכננה את ההעברה כדי להקל על מיסוי הרכישה של נכס נוסף שרכשה. היא הדגישה שלא היתה לה כוונה אמיתית להעניק את הדירה במתנה לבנה.

האם טענה כי ההתחייבות למתן המתנה נחתמה בעקבות ייעוץ משפטי שגוי, וכי עורכת הדין שליוותה את ההליך הטעתה אותה. "חתימתי הושגה תוך לחץ משמעותי שהופעל עליי, בתנאים שלא מאפשרים שיקול דעת סביר", ציינה האם. היא הוסיפה כי בנה הסתבך בחובות משמעותיים, והיחסים ביניהם הידרדרו עד כדי אלימות מילולית ופיזית מצדו - מה שהוביל אותה לבטל את ההתחייבות. לדבריה, המסמכים נחתמו ללא תנאים בסיסיים שנדרשים, ותוך הבטחה שעורכת הדין תשמור את המסמכים בכספת ולא תעשה בהם שימוש ללא הסכמתה. היא אף ציינה כי המהלך נועד למנוע את חובת תשלום מס רכישה בסכום כולל של כ-220 אלף שקל.

מנגד, הבן טען כי האם העניקה לו את הדירה מתוך רצון כן, בייחוד לאור המצב הכלכלי המיטיב שלה לעומת מצבו הקשה. הוא הוסיף כי האם ידעה היטב על מהות העסקה, והיא לא נכפתה עליה. לדבריו, המסמכים נחתמו מתוך הבנה שהדירה אכן תעבור אליו, ושכל שינוי בעסקה נובע מרצונה להתנער מהבטחתה.

השופטת מלר-שלו קבעה כי האם לא הצליחה להוכיח את טענותיה. היא הדגישה את הפערים והסתירות בעדותה, שהיו "רצופים בשינויי גרסאות". בנוסף, ציינה השופטת בפסק הדין שפרסמה כי המסמכים שנחתמו כללו גם ייפוי כוח בלתי חוזר ושטרי מכר, המעידים על כוונה ממשית להשלמת העסקה. היא אף דחתה את הטענה של האם כי מדובר בחוזה למראית עין בלבד. "המסמכים והעדויות שהוצגו בפניי מצביעים על כך שהיתה כוונה אמיתית להעברת הזכויות בדירה, ללא כל תנאי שיאפשר חזרה מהתחייבות", קבעה השופטת.

בית המשפט הדגיש את החשיבות של התנהלות מקצועית בעת עסקות נדל"ן, תוך מתן הסבר מלא וברור לכל הצדדים המעורבים. השופטת מלר-שלו ציינה בפסק הדין כי "נדרשת מידה גבוהה של אחריות בעת מתן ייעוץ משפטי במקרים כאלה. עם זאת, לא הוכח שהייעוץ המשפטי שניתן לאם היה רשלני או מטעה". ביחס לטענות האם בדבר לחץ שהופעל עליה, השופטת ציינה כי "לא הוצגה הוכחה מספקת על כך שהאם לא הבינה את מהות ההתחייבות שעליה חתמה".

השופטת התייחסה גם למערכת היחסים העכורה ששררה בין האם לבנה, ושעמדה במוקד הדיון. לדבריה, "יחסים אלה היוו קרקע פוריה לקונפליקטים, אך לא ניתן להתעלם מכך שהאם פעלה מרצונה החופשי בעת החתימה".

פסק הדין שופך אור על סוגיות מורכבות בתחום דיני המתנה, בייחוד בכל הנוגע לאפשרות של חזרה מהתחייבות למתנה שלא הושלמה ברישום. בית המשפט ציין כי סעיף 5 לחוק המתנה מאפשר חזרה מהתחייבות כזו, אך רק בהתקיים תנאים מסוימים, כמו שינוי נסיבות מהותי או התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה. במקרה זה, האם לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לביסוס טענותיה.

עורכת הדין שליוותה את העסקה עמדה גם היא במוקד הדיון. האם טענה כי זו לא הבהירה לה את המשמעות המלאה של המסמכים שעליהם היא חתמה, וכי חתימתה התקבלה ללא שקיפות מספקת. מנגד, עורכת הדין העידה כי פעלה על פי כל הנהלים והבהירה לאם את תוכן המסמכים ואת ההשלכות של החתימה. בית המשפט קבע כי לא הוכחה רשלנות מצד עורכת הדין. "על הצדדים להבין את חשיבות הייעוץ המשפטי ולוודא שהם פועלים מתוך מודעות מלאה", ציינה השופטת בפסק הדין.

העדויות שהוצגו בפני בית המשפט הצביעו על מערכת יחסים מורכבת בין האם לבנה. האם תיארה סיטואציות של אלימות מילולית ואף פיזית מצד הבן, וטענה כי הדבר השפיע על שיקול דעתה בהחלטה לחתום על המסמכים. השופטת הביעה אמפתיה לקושי שבמערכת היחסים, אך קבעה כי אין בכך כדי לשנות את התוקף המשפטי של המסמכים שעליהם חתמה האם מרצונה החופשי.

פסק הדין מדגיש את ההשפעה הכלכלית של החלטות משפטיות בתחום הנדל"ן. האם טענה כי המהלך נועד לחסוך בעלויות מס, אך התוצאה שלו הובילה להסתבכות משפטית שהעמידה אותה בפני סיכון כלכלי נוסף. "החלטות הנוגעות לעסקות מקרקעין דורשות תכנון קפדני וייעוץ משפטי הולם", ציינה השופטת.

פסק הדין מעורר גם שאלות רחבות יותר, בנוגע לאיזון שבין זכויות משפטיות ליחסים משפחתיים. הוא אף מציב אתגר חשוב לכל מי שעוסק בעסקות מקרקעין ובדיני מתנה.