הנכס נרשם על שם הבן - ההורים תבעו ויקבלו אותו

סכסוך משפחתי קשה הגיע להכרעה משפטית: בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קבע באחרונה כי מגרש שנרשם על שם הבן, נכה צה"ל, אינו שייך לו בפועל, וכי אביו המנוח היה הבעלים האמיתי של הנכס. השופטת אורית אביגיל יהלומי דחתה את טענות הבן, וקבעה כי, "הרישום בטאבו אינו משקף את המציאות, אלא נעשה מתוך רצונו של האב לתמוך בבנו, ולא מתוך כוונה להעניק לו מתנה".

הפרשה נולדה כשהאב, איש עסקים מוכר ועתיר נכסים, רכש ב-2004 אופציה למגרש לבנייה למגורים. לאחר מכן, הועברו זכויות המגרש על שם הבן, תוך שהאב ממשיך לשלם את כל ההוצאות הכרוכות ברכישה. כעבור שנים התגלע סכסוך חמור בין האב לבנו, שכלל איומים ברצח, וכשהאב ביקש להחזיר את רישום הזכויות אליו, הבן התנגד וטען כי מדובר במתנה גמורה שניתנה לו לצורך עתידו הכלכלי.

הבן קיבל תמיכה כלכלית מההורים אחרי הצבא

האב והאם, שניהם בעלי אמצעים, תמכו לאורך השנים בילדיהם, כולל מימון דירות, כלי רכב וטיולים. הבן שירת כלוחם בצה"ל, אך לאחר שחרורו החל לסבול מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ומפיברומיאלגיה (מחלה אוטו-אימונית), והוכר כנכה צה"ל. בעקבות כך, הוריו סייעו לו כלכלית, שילמו את הוצאות המחיה שלו, ומימנו את הדירה שבה הוא התגורר.

במסגרת הסיוע, ב-2009 נרשם המגרש על שם הבן, אך בית המשפט קבע כי "אין מדובר בהעברת בעלות אמיתית, אלא בצעד שנועד להבטיח לו עתיד כלכלי בטוח". האב המשיך לנהל את המגרש, קיבל את דמי השכירות מהשוכרים, ואף חתם על ייפוי כוח בלתי חוזר שהסמיך אותו לפעול בנוגע לנכס.

ב-2020 החריף הסכסוך בין האב לבן, כשהבן החל להטיח איומים קשים כלפי הוריו. תמלולים שהוצגו לבית המשפט כללו שיחות שבהן נשמע הבן מאיים לרצוח את אביו, ואף מציין כי שכר גורמים מהעולם התחתון לשם כך. "אני ארצח אותך. לא אקשיב לך. אני ארצח אותך", נשמע הבן אומר, ותוך כך מאיים כי הוריו יירצחו בתוך עשרה ימים. בעקבות האיומים, הגיש האב בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת, ולאחר מכן החל במאבק להחזרת הזכויות על המגרש. הבן, מצדו, טען כי מדובר בנכס השייך לו בזכות, מכיוון שהועבר אליו ללא כל תנאי.

במהלך הדיונים המשפטיים, טען הבן כאמור כי המגרש הועבר אליו כמתנה גמורה. מנגד, באי כוחה של האם (שהמשיכה את ההליכים לאחר פטירת האב) טענו כי "הרישום נעשה רק למראית עין, כחלק מהסכמות משפחתיות פנימיות, ללא כוונה להעברת בעלות אמיתית". בית המשפט קבע כי "לא ניתן לראות ברישום הנכס כהענקת מתנה, כאשר האב המשיך לשלוט בנכס, לנהל את ענייניו הכספיים ולקבל את דמי השכירות".

אחד הממצאים המרכזיים שהביאו לדחיית טענות הבן, היה חוות דעת מומחה שניתנה לאחר חקירת מסמכים משפטיים, שהוכיחה כי הבן אכן חתם מרצונו על מסמכים שהעניקו לאב שליטה בנכס. השופטת יהלומי ציינה בפסק הדין שפורסם כי, "לאורך השנים, הבן קיבל תמיכה כלכלית רחבה מהוריו, אך אין בכך כדי לבסס בעלות אמיתית על המגרש".

הבן טען כי האב ניסה להעביר את הבעלות מחדש אליו בעקבות סכסוך ביניהם, אך בית המשפט קבע כי "לא ניתן להשתמש ברישום פורמלי בלבד כראיה חותכת לבעלות, כאשר המציאות בפועל מעידה אחרת". כמו כן, השופטת דחתה את טענת הבן, שלפיה החתימה על המסמכים היתה תחת לחץ או ניצול חולשתו.

"חרף הרישום בטאבו, הנכס היה בבעלות אביו"

לאחר ניתוח יסודי של הראיות בתיק, פסקה השופטת יהלומי כי, "המגרש לא היה שייך לבן, חרף הרישום בטאבו, אלא היה נכס שבבעלות אביו בלבד". כמו כן, נקבע כי "אין מקום לראות ברישום כמעשה בלתי הפיך, כאשר המציאות מראה שהשליטה בנכס הייתה כל העת בידי האב".

לגבי הטענות של הבן בנוגע לדמי השכירות שגבה אביו לאורך השנים, השופטת ציינה כי, "משלא הוכיח הבן כי מדובר בכספים השייכים לו, אין מקום להורות על השבתם". עם זאת, פסק הדין לא כלל חיובים כספיים נוספים מעבר לשאלת הבעלות.

פסק הדין מבהיר את העיקרון המשפטי שלפיו רישום בטאבו אינו מהווה בהכרח ראיה חותכת לבעלות בנכס, בייחוד כשקיימות ראיות המצביעות על שליטה וניהול בפועל על ידי גורם אחר. בנוסף, הוא מדגיש את הצורך להוכיח כוונה אמיתית במתן מתנות בין בני משפחה, ולא להסתמך על טענות כלליות בלבד. בסופו של דבר, התביעה שהגיש הבן נדחתה, והאם - כיורשת האב - קיבלה את מלוא הבעלות על המגרש. השופטת סיכמה וכתבה בפסק הדין כי, "לא ניתן לראות בהעברת בעלות פורמלית בלבד כהענקת מתנה מחייבת, כאשר הראיות מעידות על שליטה מלאה של האב בנכס".

במקרה אחר, הכריע בית המשפט המחוזי בתל אביב בנובמבר האחרון פרשת העברת זכויות במקרקעין בתל אביב שנעשתה על סמך מסמכים מזויפים - דבר שהוביל לנזקים משמעותיים ליורשי הבעלים המקוריים של הקרקע. התובעים, בני משפחה, טענו כי הקרקע שהיתה בבעלות אביהם המנוח הועברה במרמה על ידי נוכל, שנעזר בצו קיום צוואה מזויף, ושגרם לרישום הקרקע על שמו ולאחר מכן מכירתה לאנשים אחרים. הקרקע, שהיתה בבעלות אדם מאז שנות ה-60, עברה לאחר מותו לידי יורשיו - בהתאם לצוואתו. ואולם יורשיו לא מיהרו להעביר את הבעלות על שמם, והקרקע נותרה רשומה על שם המנוח. ב-2017, כשביקשו היורשים להסדיר את רישום הקרקע על שמם, הם גילו כי הקרקע כבר הועברה לאדם אחר, שהצליח לבצע את ההעברה באמצעות צו קיום צוואה מזויף, תוך זיהוי המנוח באמצעות דרכון איראני – פרט מעורר חשד.